החיילים היהודים של אנטיוכוס

נאמנות למלכות

החל בעת העתיקה היו יהודים נאמנים לשלטון בארצות מושבם ואף שירתו בצבאותיו, וכך עד ימינו. יהודים אחרים חיפשו פרנסה כשכירי חרב בארצות נכר. יש עדויות על שירות של תושבי יהודה וישראל בצבאותיה של האימפריה האשורית וכנראה גם בצבאות הבבלים. בכתובת החקוקה על גבי מנסרה שנמצאה בנמרוד נכתב כי סרגון מלך אשור שהחריב את ממלכת ישראל הטמיע בצבאו יחידת מרכבות גדולה מצבא ישראל המובס. יש גם עדויות למכביר על שירות יהודים בצבאות האימפריה הפרסית, והדוגמה הידועה ביותר היא חיל מצב יהודי שישב ביֵב שבמצרים במאות השישית והחמישית לפסה”נ. כנראה שלפני הכיבוש הפרסי שירת חיל מצב זה את מלכי מצרים.

צילום: אוסאמה שוקיר מוחמד אמין

גם בשורות מלכי המזרח נלחמו חיילים יהודים. סרגון השני מלך אשור צירף לצבאו מרכבות על לוחמיהן מצבא יהודה המנוצח. תבליט מהמאה השמינית לפסה”נ המוצג במוזאון עיראק שבבגדד

כאשר יצא אלכסנדר מוקדון למסעו לכיבוש המזרח במחצית השנייה של המאה הרביעית לפסה”נ הוא שאף לגייס יהודים לצבאו כדי לעבות את השורות. יוסף בן מתתיהו כותב בספרו ‘קדמוניות היהודים’ כי לאחר שאלכסנדר מוקדון ניצח את צבאות פרס בקרב איסוס ב-333 לפסה”נ הוא קרא ליהודים להצטרף אליו, אך הם השיבו את פניו ריקם והצהירו נאמנות לדריווש מלך פרס. אלכסנדר המשיך דרומה, כבש את צור ואת עזה, ואז פנה לכיוון ירושלים. בעומדו בשערי ירושלים הוא דרש מהיהודים להתגייס לצבאו, והפעם הם השיבו בחיוב ורבים הצטרפו לכוחותיו.

מדוע התרצו היהודים? אחת הסיבות היא בוודאי החשש מאלכסנדר ומצבאו שניצבו בשערי ירושלים. סיבה נוספת היא הכרת תודה לכובש המקדוני בעקבות הכבוד וההערכה שהביע כלפי היהודים והיהדות, וגם הערכה לפועלו של המצביא הצעיר. אך נראה שסיבה חשובה לא פחות הייתה האמונה כי הקיץ הקץ על האימפריה הפרסית, וכי אלכסנדר עתיד לנצח במלחמה. סיפור זה מיתוסף לתיאורים אחרים מהעת העתיקה המעידים שהיהודים היו נאמנים לשליט בזמנם באשר הוא.

צילום: ברטולד ורנר

כשאלכסנדר מוקדון יצא לכבוש את המזרח הוא הציע ליהודים להצטרף לצבאו. קרב איסוס שבו ניצח אלכסנדר את דריווש הפרסי. פסיפס המוצג במוזאון הלאומי לארכאולוגיה בנאפולי

יוסף בן מתתיהו מתאר כיצד לקח תלמי, נציבו של אלכסנדר במצרים, שבויים מיהודה וצירף חלק מהם לצבאו:

ומשום שידע מתשובתם של אנשי ירושלים לאלכסנדרוס – ששלח אליהם שליחים לאחר שניצח את דריווש בקרב – כי איתנים הם ביותר בשמורת שבועות (ובקיום) אמָנות, חילק רבים מהם כחיל מצב במצודות, ואת אלה שבאלכסנדריה עשה אזרחים שווי זכויות למוקדונים (‘קדמוניות היהודים’, מהדורת אברהם שליט, י”ב, 8).

נראה כי סירובם של היהודים בתחילה נתפס בעיניהם של אלכסנדר ותלמי כנקודת זכות משום שהוכיח את נאמנותם של היהודים לשליט. נקודת זכות זו הניעה אותם להעניק ליהודי אלכסנדריה זכויות שוות לאלה של היוונים בעיר. ייתכן שנאמנותם של החיילים היהודים למלת הכבוד שלהם נבעה מהמסורת של נאמנות לדיבור הטמונה במושג נדר אשר שורשיו במקרא, ומאות שנים לאחר התקופה ההלניסטית הקדישו לו חז”ל מסכת שלמה במשנה.

השינוי בתגובתם של היהודים להצעתו של אלכסנדר מוכיח כי היהודים נשארו נאמנים לשליט הקודם לפחות עד לרגע שחשו כי אבדה כל תקווה לניצחונו. נאמנותם של היהודים וכישורי המלחמה שלהם הפכו אותם מבוקשים ורצויים בצבאות שונים לאורך הדורות.

בימי היורשים

לאחר מותו של אלכסנדר ב-323 לפסה”נ נגררה האימפריה שהקים למלחמת אזרחים בין המצביאים אשר טענו לכתר וכונו דיאדוכים – יורשים או מחליפים ביוונית. לאחר כשלושה עשורים של מאבקים נותרו שתי ממלכות מרכזיות: הממלכה התלמית ששלטה בעיקר על מצרים והממלכה הסלווקית שהתפרסה על שטח נרחב שהיום מצויות בו תורכיה, לבנון, סוריה, עיראק, כווית וחלק מאיראן. אחרי שש מלחמות המכונות ‘המלחמות הסוריות’, שנמשכו לאורך המאה השלישית וראשית המאה השנייה לפסה”נ, עברה השליטה בארץ ישראל מידי הממלכה התלמית לממלכה הסלווקית.

צילום: מאסימו פיניציו

סלווקוס הראשון ניקאטור, ראש ברונזה מהתקופה הרומית במוזאון הלאומי הארכאולוגי בנאפולי

יהודים שירתו בצבאותיהן של שתי המעצמות. הם נחשבו לחיילים נאמנים ומיומנים, ולכוח הזמין הטוב ביותר, במיוחד לנוכח המחסור בחיילים ממוצא יווני. בשל נוכחותם של יהודים בשני הצבאות אפשר להניח כי להיכרות האישית עם שיטות הלחימה של הצבאות ההלניסטיים, ובמיוחד של הצבא הסלווקי, היה חלק בהצלחת מרד החשמונאים.

-

תלמי הראשון. מוזאון הלובר

מרד החשמונאים שהחל ב-167 לפסה”נ לא מנע מיהודים לשרת בצבא הסלווקי. במהלך המרד שירתו יהודים בצבאות אנטיוכוס הרביעי ובהמשך גם בצבאותיהם של יורשיו. היום מכנים יהודים אלה מתייוונים, אך זהו כינוי גנאי ברוח הלאומיות המודרנית שנועד לסמן את אלה ששיתפו פעולה עם הכובשים כמי שאינם יהודים עוד. על אף שיוסף בן מתתיהו היה פרו חשמונאי הוא המשיך לראות במי ששירתו בצבא הסלווקי יהודים:

עליהם ניתוספו בעלי ברית מסוריה ומן הארץ סביב ורבים מן היהודים שברחו (שם, 299).

התייוונות החשמונאים

תרבותם של מרבית היהודים בתקופת מרד החשמונאים הייתה הלניסטית, על אף שלא נטשו את אמונת אבותיהם. אפילו בני החשמונאים עצמם הפכו במרוצת הדורות להלניסטים בתרבותם. הם בחרו לילדיהם שמות יווניים, בנו בסגנון יווני וניהלו את הצבא בסגנון הלניסטי עד שהיה קשה להבדיל בינם לבין שליטים הלניסטים אחרים.

-

לאחר הצלחת המרד פעלו צאצאי החשמונאים כמשפחת אצולה הלניסטית שמטרתה לשרת את ענייניה בשדה הבינלאומי. יהודה המקבי, תחריט, גוסטב דורה, 1866

כיוון שהחשמונאים נהגו כיוונים לכל דבר, גם הנאמנות של חייליהם לא נבעה ממניעים לאומיים או דתיים בלבד. מה שהתרחש לפני הקרב בין דמטריוס השלישי, ששלט בשרידי הממלכה הסלווקית, לבין המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי בשנת 89 לפסה”נ יכול להעיד על אופייה של נאמנות זו. בשני הצבאות היו חיילים זרים – יהודים בצבא דמטריוס, ושכירי חרב נכרים ממוצא יווני בצבא החשמונאי. דמטריוס ניסה להעביר לצדו את השכירים הזרים שבצבא ינאי, בעוד שינאי ניסה לשדל את החיילים היהודים בצבא דמטריוס לעבור לשורותיו:

ואלכסנדרוס לקח אתו ששת אלפים ומאתיים שכירים וכשתי ריבואות יהודים שעמדו לצדו, ויצא לקראת דמטריוס שהיו לו שלושת אלפים פרשים וארבע ריבואות רגלים. (שידולים) רבים נעשו על ידי שני הצדדים: זה ניסה למשוך מאלכסנדרוס את השכירים באשר הלֶנים הם, וזה את היהודים שהיו עם דמטריוס. ומשלא יכול אף אחד מהם לפתות (את הצד שכנגד) התנגשו בקרב, ודמטריוס ניצח, ושכיריו של אלכסנדרוס מתו כולם בהוכיחם את נאמנותם וגבורתם כאחד (שם, י”ג, 377–378).

העובדה ששני הצדדים נכשלו בניסיונותיהם מעידה על נאמנותם של החיילים הזרים בכלל למפקדים ולצבאות שגייסו אותם, ולא לעמם, לתרבותם או לדתם. מעניין שיוסף בן מתתיהו מתייחס רק ליוונים ששירתו בצבא החשמונאים כשכירי חרב, בעוד שאת היהודים בצבא דמטריוס הוא אינו מכנה כך, ולכן נראה כי הם היו חלק מהצבא הסלווקי הסדיר.

מה רצו החשמונאים?

הדרך ההלניסטית שבה ניהלו החשמונאים את ממלכתם והעובדה שיהודים רבים התנגדו להם ושירתו בצבא הסלווקי מעמידות בסימן שאלה את התיאור הרווח בדבר התמיכה העממית בחשמונאים ובדבר אופיו הלאומי של המרד. במהלך 26 השנים שעברו מאז שפרץ המרד ב-167 לפסה”נ ועד לייסודה של ממלכת החשמונאים העצמאית היו פרקי זמן שבהם לא היו מלחמות. בתקופות אלה החשמונאים עצמם סיפקו לעתים סיוע צבאי לטוענים לכתר הסלווקי, ונראה שכמו משפחות אצולה אחרות ברחבי הממלכה הסלווקית גם הם בחשו בקלחת וניסו לרכוש כוח ומעמד. ספרי המקבים וכתבי יוסף בן מתתיהו מציינים כי במהלכה של מלחמת הירושה הסלווקית, עוד קודם שהחשמונאים זכו בעצמאות מלאה, ניסו שני הטוענים לכתר, אלכסנדר בלס ודמטריוס, לרכוש את לב היהודים כבעלי בריתם. יהונתן גייס צבא כדי לסייע לאלכסנדר, ובתמורה מינה אותו אלכסנדר לשר צבא ולמושל:

ויכבדהו המלך ויכתבהו מן האוהבים הראשונים וישימהו שר צבא ושר פלך (מקבים א’, מהדורת אברהם כהנא, י’, סה).

בשלב מאוחר יותר במלחמת הירושה הסלווקית, לאחר שרבים מחיילי דמטריוס עזבוהו כיוון שלא שילם את משכורתם, פנה דמטריוס ליהונתן בבקשה חדשה לעזרה והפעם נענה בחיוב:

והוא ביקש (מיונתן) שישלח (לו) עזרה בספרו לו שחילו פשע בו. ויונתן שלח לו שלושת אלפים בחור אנשי חיל … ראה הלה את עַם אנטיוכיה חוגר (את) כלי זינו ואוסר עליו מלחמה, עמד ולקח אליו את השכירים ואת היהודים שנשלחו על ידי יונתן והתנגש עם אנשי אנטיוכיה, אולם נהדף על ידיהם … כשראו היהודים שאנשי אנטיוכיה מתגברים והולכים, עלו על גג הארמון וירו בהם משם … והסבו להם נזק משום שנלחמו מלמעלה (‘קדמוניות היהודים’, י”ג, 134–138).

-

החשמונאים היו מעורבים במאבקי הכוחות באימפריה בתקווה להגדיל את כוחם שלהם, אך בתודעה הציבורית הם נזכרים כמשחררים הלאומיים. יונתן הוופסי הורס את מקדש דגון, תחריט, גוסטב דורה

החיילים היהודים ששלח יהונתן לסייע לדמטריוס עשו חיל במלחמה באנשי אנטיוכיה והיטו את הכף לטובת צבא דמטריוס.

מובילי המהפכות ומלחמות האזרחים בעת העתיקה היו בני אצולה שנהנו מזכויות יתר ולא פשוטי העם. מעמדם הגבוה הוא שאִפשר להם להכריז על מרד, ואילו פשוטי העם לחמו ומתו בשם אינטרסים לא להם. החשמונאים, שהיו ממשפחת כהונה בכירה, הם המקבילה הקרובה ביותר לאצולה בקרב היהודים.

ייתכן כי השאיפה לעצמאות יהודית שתאפשר להמשיך לעבוד את ה’ אכן הייתה בראש מעייניהם, וכי מעמדם רק אפשר להם לייצג את רצונם של פשוטי העם, לקבל את אמונם ולגרום להם להתגייס למרד למען חירות דתית ולאומית. אך השתלשלות המלחמה ומשכה, הסיוע של החשמונאים לשליטים ההלניסטים במלחמותיהם הפנימיות והמעמד שקיבלו בשלבים שונים מאותם יורשים בכוח רומזים לכך שלצד השאיפה לעצמאות לאומית היו גם שאיפות אישיות. מעשיהם מצביעים על תכנון דקדקני ומחושב בשדה הכוחות הפוליטי בהתאם ליעדיהם שהשתנו בשלבי המלחמה השונים, החל משאיפה להשפעה דתית, דרך השגת מעמד ואוטונומיה ועד להרחבת השטח שבשליטתם ולהגעה לעצמאות מלאה.

על הנסים

בספר מקבים ב’ מובא נאומו של יהודה המקבי המעודד את אנשיו לפני היציאה לקרב בסלווקים, ומבטיח להם שא-לוהים יעמוד לצדם כפי שעמד לצד היהודים בעבר:

ויספר להם גם על תשועת האבות, ושבימי סנחריב אבדו מאה ושמונים וחמישה אלף [מצבא אשור]. ועל המלחמה בבבל נגד הגלטים שבאו לקרב רק בחיל שמונת אלפים ומקדונים ארבעת אלפים, וכעזוב המקדונים אותם הכו שמונת האלפים את שתים-עשרה הריבוא בתשועה שהייתה להם מן השמים ויקחו שלל רב (מקבים ב’, ח’, יט-כ).

-

אחת הדוגמאות שהביא יהודה הייתה סיפור ניצחונו של צבא סלווקי ש-8,000 מחייליו היו יהודים. כנראה שצבא זה היה חלק מגיסותיו של אנטיוכוס הראשון או של אנטיוכוס השני שלחמו באזור עיראק במאה השלישית לפסה”נ. למרות שיש להטיל ספק במספרים, ידוע לנו כי שיעורם של החיילים המקדונים והיוונים בצבאות ההלניסטיים הצטמצם עם הזמן, ואילו שיעורם של החיילים המקומיים – ובכללם היהודים – רק הלך וגדל. סיפור זה מעיד כי כבר בתקופה מוקדמת היה בצבא הלניסטי כוח משימה שהורכב בעיקר מיהודים.

יותר משהסיפור מלמד על מה שאירע בקרב זה, הוא מעיד על תחושתם של היהודים שחיו בדור מלחמות המקבים ובדור שאחריו. רבים מהם, כולל מחבר מקבים ב’, חשו גאווה על השירות שהעניקו בני עמם למלכים לבית סלווקוס. מחבר מקבים ב’ חי כנראה בתקופה של מלחמות החשמונאים, והסיפור שהוא מביא מפתיע במיוחד לאור העובדה שבדרך כלל עמדותיו היו אנטי סלווקיות. הוא מציג לעתים את מלחמות המקבים כמלחמות דת ואת המוות במלחמות אלה כמוות על קידוש השם, והוא גם זה שמביא את סיפור האם ושבעת בניה.

ידוע כי כותבי נאומים בעת העתיקה נהגו לצטט את דבריהן של דמויות היסטוריות או שהכניסו בפיהן נאום שחשבו כי היה ראוי להיאמר באותו אירוע. ייתכן כי במקרה זה מחבר מקבים ב’ מצטט מדבריו של יהודה המקבי, אך גם אם לא מדובר בציטוט, הוא מייצג את תפיסת עולמם של יהודה המקבי ושל היהודים באותה תקופה. לפי מקבים ב’ יהודה המקבי חשב כי סיפור גבורת היהודים וניצחונם בשירות בית סלווקוס ראוי לעמוד בשורה אחת עם נסים לאומיים כמו הסרת מצור סנחריב מעל ירושלים. מהסיפור עולה שלא זאת בלבד שיהודים היו חיילים רצויים בצבאות הזרים, אלא שגם בעיניהם שירות זה היה מקובל, מכובד ומבוקש. הם ראו לעתים את ניצחונותיהם במסגרת הצבא הזר כאילו סייעו בידיהם משמים, והאמינו כי הא-ל שומר על היהודים גם כשהם משרתים שליטים הלניסטים.

ההיסטוריון מרטין הנגל הציע להשוות את היהודים בתקופה ההלניסטית לשכירי החרב השוויצרים בשלהי ימי הביניים, אך לדעתי השוואה זו מגמדת את פעילותם של יהודים בצבאות זרים. שכירי החרב השוויצרים לא הסכימו ללחום בשוויצרים אחרים, בעוד שיהודים לחמו גם נגד יהודים מתוך נאמנות לשבועתם לצבא שבו פעלו, ולעתים גם מתוך אמונתם שהם לוחמים לצד השליט הראוי. בנוסף, היהודים היו משמעותיים יותר מהשוויצרים במספר החיילים שלהם, בתפרוסתם הגאוגרפית, במשך הזמן שבו שימשו כחיילים זרים ובמעמדם הצבאי. רוב היהודים שירתו כמגויסי חובה או כמשרתי קבע בצבא סדיר, בעוד שהשוויצרים היו שכירי חרב.

לוחמים יוונים במבנה פאלאנקס

המחסור בכוח אדם יווני באזור המזרח התיכון ובמיוחד במצרים הפך את המאבק על ארץ ישראל גם למאבק על כוח אדם מיומן עבור הצבאות היריבים, ומאבק איתנים זה הפך את היהודים למעין ממליכי מלכים במזרח המרחב ההלניסטי.