אכזר מכל המלך?!

צמא דם

מי אתה ינאי המלך? גדול המלכים החשמונאים, נכדו של שמעון התרסי שהיה מחמשת בני מתתיהו, אוהב נלהב של מולדתו ושל בני עמו, כהן גדול השם מבטחו בא-לוהיו, לוחם אמיץ עשוי ללא חת החותר ללא הרף להרחבת גבולות ממלכתו ולהאדרת שמה? או שמא, ינאי המלך, אינך אלא מלך מתייוון שצביונו זהה לדמותם של המלכים הסלווקים שאבותיך מסרו נפשם להסרת שלטונם מיהודה, רודן אכזר וערמומי, קודר והפכפך, תאב תהילה וכיבושים שאינו מניח לשום מעצור מוסרי לעמוד בפניו בדרכו אל מטרותיו?

כריכת הספר 'מלך בשר ודם'

במרכז הרומן ההיסטורי של משה שמיר ‘מלך בשר ודם’ ניצבות עלילותיו של המלך אלכסנדר ינאי (76-103 לפסה”נ) בחמש שנות מלכותו הראשונות. משמניח אתה מידך את הרומן עב הכרס, הנחתם בשלב ראשון של דיכוי אכזר, מלווה בשפיכות דמים נוראה, של מרידת הפרושים בינאי, נותר בך הרושם הקשה כי ינאי זה אינו אלא מפלצת אדם. אין לך כמעט עוולה שהמלך הצעיר לא שלח בה ידו, הן בחייו הפרטיים והן בדרכי מלוכתו. ינאי גוזל בעורמה את משרת הכהן הגדול מידי אחיו הנרפה אבשלום, ואף אינו מניח לו להינשא לצפנת אהובת לבו; הוא מזנה ללא הרף תחת שלומציון המלכה עם פילגשים נכריות, אינו נותן לבו לילדיו הצעירים הורקנוס ואריסטובלוס, וחושד כל העת כי הסובבים אותו והנאמנים לו מבקשים לבגוד בו. כמלך נכון ינאי, ללא הנד עפעף, לשפוך את דם נתיניו ולעשוק את רכושם הדל בחתירתו להשגת יעדים צבאיים-מדיניים שאין להם שחר; הוא מענה באכזריות מחרידה את לוחמיו כדי להטיל עליהם מורא, מפר בבוגדנות כעורה את בריתו עם מלכים אדירים ממנו, ובסופו של דבר מנחים אותו שיגעון גדלות והלכי רוח מגלומניים:

ניצחונו הראשון בער בדמיו והוא היה צמא אל הבאים אחריו. גבע לא הייתה אלא בגדר ניסיון, בשביל מידוד-הזרועות, אך כבר הטעימתהו את הטעם ששוב לא ישבע ממנו כל ימיו עלי אדמות – כיבושה של עיר. מי אמר כהן גדול? מי אמר מלך? – אל עליון (עמ’ 185).

ינאי גאוותו משלה בו, אמר: “כל שרצוני למטה – רצונו למעלה, ואין לו שליח אלא מלך וכהן גדול, ואין אפוטרופוס לתורה אלא מלכות בית חשמונאי, ואין לעם הזה תשועה אלא בכוחי ובחוקי … ומעוז ישועות משיחו הוא … ומיהו משיחו אם לא מלכו וכהנו?” (עמ’ 307).

בסופו של דבר צודק אבשלום בתוכחתו לאחיו באחרית הרומן. ינאי המלך כשל בכל מלחמותיו הגדולות: תלמי לתירוס, בנה המורד של קליאופטרה, השמיד את כל צבאותיו; את העיר עזה הצליח ינאי להכניע בהסכם שהופר עוד בטרם יבשה הדיו שבה נחתם; ואת אימת צבאה של קליאופטרה הסיר מעליו בזכות 400 כיכרות כסף שהלווהו אוהביו. גבורת צבאותיו של ינאי נתגלתה כמעט אך ורק בדיכוי מרידות עמו העשוק והנבגד.

לאורך פרקים רבים בספר מציג שמיר את ינאי כמלך מתייוון:

העמק בלבו שמורה הייתה יראת כבוד ליוונים אלה ולחכמתם במלחמה ובמלכות. בעיקרו של דבר, על מה נשענה אמונתו בניצחון אם לא על סברה שבלבו כי אין הוא יווני גרוע מהם, וצבאו צבא של מוקדונים הוא, ממש כצבאם (עמ’ 238).

אכן, ינאי חש עצמו בנוח עם מעריציו החנפים מגויי הארץ יותר משחביבה עליו חברת חכמי הפרושים ותלמידיהם בירושלים, ובני אשקלון הנכרים יפים בעיניו מאחיו בני יפו, לוד וגזר. יתרה מזו, קוצר ראותו של ינאי מתגלה מעת שהוא מאמץ לו את אנטיפס האדומי כעוזרו הקרוב ביותר. אנטיפס הנאמן הוא אביו של אנטיפטר וסבו של המלך הורדוס, מי שעתיד לימים להשמיד כל נצר וצאצא לבית חשמונאי.

למבקרי ספרות שגרסו כי ‘מלך בשר ודם’ הנו כתב אשמה חריף ששזר שמיר כנגד מלכי בית חשמונאי הניח אפוא הסופר יתד מוצקה להיתלות בה, אלא שהתמונה עשירה ומורכבת מן המתואר עד כה.

חזון מלכותי

ינאי, מלך צעיר ושאפתן הסוחף בכוח אישיותו את כל הסובבים אותו, מבין היטב כי ממלכה צרת גבולות שאינה מפגינה עוצמה הצבאית ונחישות להילחם על נפשה לא תשרוד באזור הרווי ממלכות שלוטשות עיניהן לאדמתה של המדינה הצעירה. ספק גדול אם חזונו של בעל מחלוקתו הגדול של ינאי, נשיא הסנהדרין שמעון בן שטח, על שלטון חסד הרואה לנגד עיניו את טובת נתיניו ומתמקד ברווחתם החומרית ובטיפוח נאמנותם לתורת ישראל, עשוי היה לסייע לממלכה היהודית הקטנה להתקיים במציאות המזרח תיכונית הדורסנית במאה הראשונה שלפני ספירת הנוצרים. יתרה מזו, בסופו של דבר עלינו להכיר בכך שבוגדנותו וערמומיותו ושקריו ואכזריותו של ינאי לא נחשבו חריגים ממנהגיהם של מלכים ואומות בתקופה שבה מדובר (ואף בימינו שלנו, כמדומה, עדיין אין שליטים מכלכלים את מדיניותם בהתאם להלכות מלכים לרמב”ם). קליאופטרה מבקשת להשתעשע בגולגולת בנה תלמי לתירוס, האחרון בוגד בבן בריתו זואילוס – ‘נסיכן של ערי פיניקיה’ – ומפקירו לשחיטה, ותושבי עזה מוקיעים אל חומתה את גופתו הערופה של מושיעם ומגנם אפולודוטוס. ינאי נוהג אם כן במנהגיהם של כל המלכים בני זמנו ומקומו. יתר הוא עליהם באומץ לבו ובנכונותו לעמוד בראש חילותיו הצועדים אל מול חניתות אויביו.

Wiki Commons

מלך כובש ושליט בימים. מטבע של אלכסנדר ינאי

ינאי מצטייר גם כאוהב חכמה, ופעמים שהוא מסוגל לגלות מתינות יותר מן הסובבים אותו. הוא היחיד מכל אנשיו המבין לעיצבון רוחו של הפילוסוף אנטיוכוס איש אשקלון ומניח לו להפליג לאתונה, והוא גם מסוגל לראות לנגד עיניו את אחריתה של השושלת החשמונאית:

ואף על פי כן צופה אני באצטגנינות שלי כיצד יושבים כאן בְּנֵי בָּנַי במצודה זו ונותנים את הדין בפני עבד שמלך (עמ’ 351).

ינאי, ממש כמלומד בן תקופתנו, מסוגל להבין את שיעור הכוח השמור בידיהם של אלה הכותבים את דברי הימים. אין זה משנה מה היו המעשים שנעשו ומי היו הנפשות הפועלות – השאלה היא היאך יתועדו העלילות על גבי הגיליון, “הוה אומר, אפשר לו לאדם למשוך בקולמוסו ולהנהיג את העולם” (עמ’ 189). דומה שאחדים מפרנסי דורנו טרם למדו חכמה זו.

בפיו של ינאי שם משה שמיר תובנות עמוקות ההולמות להפליא את תפיסתה העצמית של הממלכתיות הישראלית הציונית בדורנו:

לאו מלכה של יהודה אני אלא מלכם של היהודים, וכל מקום ומקום שבו יהודים נחיתים שם אני מלך. עם גדול ועצום, שאין עיר ואין ארץ פנויה הימנו בעולם, ואף על פי כן עיר אחת יש לו, ירושלים, ומלכה מלכו (עמ’ 415-414).

דומה אם כן שדיוקן דמותו של ‘מלך בשר ודם’ מורכב ועשיר ומגוון משציירו כמה ממבקרי הרומן, ואפשר שזהו אחד ממקורות גדלותה של אחת מיצירות המופת המובהקות שהעמידה הספרות העברית החדשה. ינאי בתודעתו האגוצנטרית אינו שונאם של ישראל אלא פטרונם ומגנם השקול לדוד המלך:

ימתין נא לי ויראה כיצד מלך בשר ודם נעשה אהובם של ישראל וקדושם ומשיחם … ימתינו נא ויראו כיצד מתחבר ינאי עם עמו ועם תורתו והריהם נעשים גוף אחד ונשמה אחת (עמ’ 309).

המהדורה ההולנדית של הספר

תלמודו של סוציאליסט

והיכן ניצב לו הסופר, משה שמיר, בעולם זה של דעות ותפיסות? ב-1954, שנת הוצאתו לאור של הרומן ב’הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה’, רחוק היה עדיין שמיר הסוציאליסט מעולמם של שוחרי שלמות הארץ כרחוק מזרח ממערב. אכן, לא לחינם מגלה שמיר בספרו אהדה שאינה מסותרת לפרושים, לאלה שנישאו על גלי אהדתה של דלת העם, הפרולטריון, ונאבקו באצולה הצדוקית הנצלנית. את דמותו של איש מודיעים, האיכר יוחנן בן מתתיה, מי שלימים ייקרא חוני המעגל, צייר שמיר בחיבה יתרה כדמות הלך פלאי ותמים דרך שנעשה לקדוש עממי – אולי בהשפעת ציורי דמויותיהם של כפריים רוסים פשוטי הליכות ביצירותיהם של דוסטוייבסקי וטולסטוי; ואילו האנטגוניסט הגדול לדמותו המסוכסכת של המלך ינאי הצדוקי הוא החכם הפרושי שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין.

והנה שמעון בן שטח, אחיה של שלומציון המלכה, מתפלמס עם ינאי על נחיצותה של המלחמה הקרבה, ומשמיע דעות מתונות שנראות קרובות לעמדותיו של השמאל הציוני בדורות שחלפו:

לא בכוחן של מלחמות, ינאי. כל הבא בשפיכות דמים הריהו אובד בשפיכות דמים. אלא בדרכיו של ריבון העולמים, שהן דרכי השלום והצדק. וכבר אמר הנביא: הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא. והוסיף ואמר: ודיבר שלום לגויים (עמ’ 156).

בין כך ובין כך, הקורא ברומן ייפגש במלאכה מופלאה של שזירת מקורות חז”ליים לכלל עלילה מגובשת: סיפורו של רבי יהודה בן טבאי שהמית שלא כדין עד זומם (תוספתא סנהדרין ו’, ו’) נקשר במעשה בעבדו של ינאי שהרג את הנפש (בבלי סנהדרין יט.), ושני אלה נכרכים במופתיו של חוני המעגל שהתחטא לפני המקום כבן המתחטא לפני אביו (משנה תענית ג’, ח’). צא ולמד לאן עד היכן הגיעה בקיאותו של אותו סופר ‘שמוצניק’, שהקפיד להדיר מספרו כל סממן המרמז למעורבות שמים במעשי הבריות.

יעל רוזן

יצירה מופלאה, שפה קשה. משה שמיר

כללו של דבר, יצירה מופלאה תיגלה לעין הקורא בן דורנו המוכן לעמול קמעא בהבנת לשון חכמים שבה כתב שמיר את ספרו, ואל לו לחוש נכלם אם מדי פעם ייאלץ הוא לפתוח מחדש את המילון העברי כדי לבאר מהם ‘תורמיות’ ו’קרוקנות’ ו’פזיח’. תמונות מרהיבות מנוף ארצנו ייגלו לעיניו ותיאורים נלבבים של הווי חיי היומיום של יהודי הארץ במאה הראשונה שלפני הספירה. שני בעלי גינות בנחל קדרון הניצים ביניהם מי מביניהם חייב בתשלום על מימי העזרה המדשנים את שדותיהם (עמ’ 41), או טוב לִבה של דלת העם המתגלה באורחותיהם של בעל החמור ואשתו הצנועה המתחננים לפני חוני כי יזכו להיפקד בצאצא בן קיימא (עמ’ 370-364). אכן, יפה היה כוח תלמודו של סוציאליסט אחד, בקיא במקורות ואוהב ארצו ואומתו, מערֵמות של קש וגבבה שמרעיפים עלינו בני דורות שלאחריו.