הלכות מלחמה
מלחמות יהודה המכבי נדונו בספרים רבים ולא נעסוק בהן במסגרת זו. כפי שעשינו בעבר, נעסוק גם כאן בהעברת שושלת התורה וברציפותה מדור לדור. המשנה באבות מדברת על יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי (כנראה בין 110-140 לפנה”ס) שקיבלו מיוסי בן יועזר איש צרדה ומיוסי בן יוחנן איש ירושלים (170-200 לפנה”ס), אך קיים כנראה הפרש זמנים גדול בין שני הזוגות הללו, ואפשר שניזקק לחוליה נוספת בשושלת התורה – חוליית ביניים בין יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן לבין יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי. אנחנו מניחים שמדובר בתקופתם של מתתיהו החשמונאי ובניו, או “בית דינו של חשמונאי” בלשון התלמוד.
ברשימה זו נרצה לבדוק את תרומת בית דינם של החשמונאים לעיצוב ההלכה היהודית עד שלא נגיע להמשכה של תקופת הזוגות.
נפתח בהלכה מפורסמת שפסקו מתתיהו ובית דינו לבני דורם:
אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם, הם ובניהם ונשיהם ומקניהם, כי רבו הרעות עליהם. ויוגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דויד, כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום, ויחנו עליהם, ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמרו להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו: לא נצא, ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת. וימהרו לעשות אתם מלחמה. ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, באומרם: נמות כולנו בתומנו. עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תספונו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת, וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם.
וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נילחם בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים. אז נאסף עליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל, כל המתנדב לתורה (מקבים א’, ב’, כ”ט-מ”א. מהדורת אברהם כהנא, תל אביב תרצ”ז, כרך ב’, עמ’ קז).
מתתיהו התיר אפוא להילחם בשבת. היסטוריונים נטו להבין את ההיתר כפשוטו, ולדבריהם ההלכה הרווחת לפניו אסרה כל מלחמה וכל הגנה עצמית בשבת. אך דרך זו לא תיתכן, משום שעם ישראל לא היה שורד למעלה מאלף שנות היסטוריה בארצו אילולא נלחם בשבת. שהרי הגויים בכל מקום היו מגלים את ה’סוד’, והיו יכולים לנצלו להשמדת עם ישראל מדי שבת בשבתו, בלא שעם ישראל יגיב על כך. ואם נאמר שהיה היתר ונשתכח, לא ייתכן שהלכה כה קיומית תשתכח מכולם.
נראה לנו שחידוש ההלכה על ידי מתתיהו היה קשור במעבר מדין ‘פיקוח נפש דוחה שבת’ – הלכה שהייתה ידועה – ל’הלכות מלחמה’ שמהוות קטגוריה הלכתית השונה מהלכות פיקוח נפש. נראה שמטעמי פיקוח נפש לא היה כל טעם במלחמתם של החסידים שנחבאו במערות עם בני משפחותיהם נגד צבאות הסלווקים והמתייוונים שצרו עליהם. הצרים היו אנשי מלחמה, ואילו החסידים במערות היו מטופלים במשפחותיהם, ללא ארגון צבאי מסודר וללא נשק. ברגע שסירבו להיכנע לצו ההתייוונות גורלם נחרץ למוות, ולא היה בהתגוננותם באמצעות אבנים, מים רותחים, ואפילו מעט חרבות או רמחים שהיו עמם, כדי להצילם. אילו היה הדבר ביום חול, מסתבר שהם היו עושים הכל כדי להקשות על אויביהם, והיו מוכרים את חייהם כמה שיותר ביוקר. הם היו מצליחים לעשות זאת, שכן מלחמה במצוקי מדבר יהודה שאליו נמלטו קשה גם לצבא מאומן, אך הם לא היו מצליחים להינצל. מכיוון שהמלחמה נכפתה עליהם בשבת, ומכיוון שלא הייתה לפניהם דרך הצלה, הם בחרו למות בלא התנגדות. מכירת חייהם ביוקר לא הצדיקה לדעתם חילול שבת.
אך מדיני מלחמה – שהותרה בשבת – היה מותר להם להילחם ולהכות באויבים ולהקשות עליהם ככל שיכלו. בדיני מלחמה קיים שיקול נרחב שאינו קיים בדיני פיקוח נפש של יחידים. אצל יחידים אפשר לומר: ‘מי יימר?’ – מי יאמר שיקרה הדבר שאנו חוששים מפניו כדי שנחלל עליו שבת. בדיני מלחמה השיקול הנרחב הוא הרצון להרתיע את האויב מפני התקפה דומה על קבוצה אחרת של נאמני ה’ בשבת הבאה. גם אם לא היו החסידים במערה מצילים את עצמם, אילו חיללו שבת הם היו תורמים למאבק הכללי ביוונים, ובדיני מלחמה הם יכלו לחלל על כך שבת.
אך גם דיני מלחמה היו ידועים בעם ישראל לדורותיו, ולא נראה לנו שמתתיהו ובית דינו חידשו דינים אלה. נראה לנו שבעקבות אותה שבת קשה חידש מתתיהו שהחסידים הנמלטים למדבריות יוצאים מגדר פרטים המצווים לדאוג לעצמם, שחלים עליהם דיני צבא ודיני מלכות ישראל המתחדשת תחת עולם של היוונים, ולכן עליהם לנהוג בשבת על פי דיני מלחמה בהיותם חיילים בה, ולא על פי דיני יחידים הדואגים לעצמם ולתורתם. הוא חידש במציאות הנתונה שהייתה אז, שהמלחמה על קיום המצוות היא מלחמת הגנה של עם ישראל על קיומו – עם כל דיני מלחמת מצווה. בהלכת המלחמה שחידש מתתיהו הוא החל למעשה להקים את מלכות ישראל, שעוללה בעפר קרנה מיום מותו של יאשיהו בן אמון מלך יהודה בסוף ימי הבית הראשון.
-שינה את אופי המאבק. יהודה המכבי מטהר את בית המקדש (מקבים א’, ד’, כ”ו-נ”א)
תחריט עץ, יוליוס וון–קארולספלד, 1860. מתוך ‘התנ”ך בתמונות’
הלכות קנאות
נדון עתה בהלכה הראשונה שחידש מתתיהו, עד שלא חידש את היתר המלחמה בשבת:
וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחריי (שם, כ”ג-כ”ח, עמ’ קו).
מתתיהו הרשה לעצמו להרוג ללא דין וללא משפט, ללא התראה וללא סנהדרין, יהודי אחד (הזובח) ואולי שניים (פקיד המלך). הוא עשה זאת על פי הלכת קנאות, הלכה שנלמדה ממעשה פינחס בן אלעזר בזמרי, בעת שהלה קירב את המדיינית אליו בדרך בוטה ומתגרה בחטא בעל פעור, בשנת הארבעים ליציאת מצרים. מפינחס ועד מתתיהו לא ידוע לנו על אדם נוסף שנהג על פי הלכה זו. אחרי הפסקה כה ארוכה ניתן לראות בה חידוש של מתתיהו.
על מה מבוססת הלכה מסוכנת וטעונת חומר נפץ זו? נראה שיש קשר בינה לבין ההלכה “גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה” (נזיר כג:). הלכה זו נאמרה על יעל, שחרגה הן מכללי הצניעות והן מכללי הכנסת האורחים בעת שהרגה את סיסרא שר צבאו של מלך חצור במלחמתו עם ברק ודבורה (שופטים ד’). הרב קוק קשר הלכה זו בתשובותיו (משפט כהן קמ”ג-קמ”ה) לענייני ‘מיגדר מילתא’ – תקנות לשעה לצורך הצלת האומה.
הלכה זו נראית דומה להלכות מלך, השונות מדיני התורה בכך שהן מציבות את המטרה של תקנת האומה וקיומה מעל כל גורם אחר בדיני התורה, ואפילו מעל איסור שפיכות דמים או גילוי עריות. הנוהג בה נוטל אחריות על גורלה של האומה ועל קיומה, כפי שמתבקש בדרך הטבע לעשות מלך בישראל. פינחס, שנהג בה, רצה להציל את האומה מן המגפה בחטא בעל פעור, והצליח בכך. מתתיהו החליט להציל את האומה משקיעה בהתייוונות, אף שלא הייתה בה סכנת הכחדה פיזית כפי שהייתה בימי פינחס. זה היה חידוש הלכתי שלו.
בדומה למלחמה בשבת, אף הלכה זו קשורה לדיני המלכות. מתתיהו, שחש את משק כנפי ההיסטוריה המחדש את מלכות ישראל, נטל את האחריות ופעל.
לא נוכל להתעלם מחומר הנפץ הרב הטמון בהלכת הקנאות ובנטילת האחריות על גורלו של העם, וממילא גם בדברינו כאן. כל דיון בהלכות קנאות חייב להיות מלווה באמירה מאה פעמים שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. רבים מאלה שרוצים להציל את האומה ברגע נתון עלולים להביא לחורבנה מכוח מעשה בלתי שקול או מגלומניה של רגע. שמא היום צריכה להתחדש הלכה – כהוראת שעה בלבד – האוסרת את הלכת הקנאות בשל הסכנה הרבה הטמונה בה.
-האם ושבעת בניה (מקבים ב’, ז’)
תחריט עץ, יוליוס וון–קארולספלד, 1860. מתוך ‘התנ”ך בתמונות’
כפיית ברית המילה
הלכה שלישית:
ויסב מתתיהו ואוהביו ויהרסו את הבמות. וימולו את הבנים אשר לא נימולו אשר מצאו בגבול ישראל בחוזקה (שם, מ”ד-מ”ה, עמ’ קז-קח).
מתתיהו ואוהביו כפו בכוח את מצוות המילה על העם. הם הפכו את המצווה המשפחתית הפרטית למצווה לאומית שמחייבת ערבות הדדית, וממילא מחייבת אותם במילת ערלים אחרים. אפשר שהם נטלו דוגמה מיהושע, שמל את בני ישראל אל גבעת הערלות בעת הכניסה לארץ (יהושע ה’, ב’-ז’), ערב המלחמה הארוכה עם עמי כנען על הקמת הממלכה היהודית הראשונה בארץ ישראל.
ייתכן שעשו זאת מסיבות של הוראת שעה שיובהרו להלן, אך אפשר שמתתיהו חש צורך לחדש את הברית עם הקדוש ברוך הוא ערב כיבוש הארץ מידי היוונים והקמת מלכות ישראל מחדש. הוא חידש אותה בחידוש ברית המילה.
לגופה של כפיית ברית המילה, ניתן להעריך שרבים מאלה שלא מלו את בניהם נהגו כך רק מפחד השלטונות. השלטון הסלווקי נהג באלימות ובאכזריות שלא היו כמותן כלפי כל שומרי התורה והמצוות, אך בעיקר כלפי מי שמלו את בניהם:
ואת הנשים אשר מלו את בניהן המיתו על פי הפקודה. ויתלו את העוללים בצוואריהן ואת בני בתיהן ואת המלים אותם המיתו … ויבחרו למות … ולבלתי חלל ברית קודש וימותו (מקבים א’, א’, ס’-ס”ג, עמ’ קג).
ושתי נשים נאשמו כי מלו את בניהן, ואחרי אשר תלו את הילדים בשדיהן ונסחבו בעיר לעיני העם, שמטון מעל החומה (מקבים ב’, ו’, י’, עמ’ קצז).
עד כי גם נשים השליכו עצמן יחד עם עולליהן למעמקים על אשר מלו את בניהן, יען ידעו מראש שזה יקרה להן (מקבים ד’, ד’, כ”ה, עמ’ רסו).
הגזרות החמורות היו בעיקר (אך לא רק) על המילה, משום שהיא הבדילה את עם ישראל מן הנכרים בהבדל גופני ניכר, וממילא שמה חיץ ברור בינו לבין הגויים גם לענייני חיתון. דבר זה נגד את ערכי הפילוסופיה הסטואית, שהסלווקים היו חניכיה, ולא אפשר את התמזגותם של היהודים באימפריה השלמה והאחת.
גזרות דומות שבו והתחדשו בימי אדריאנוס קיסר רומא, שניסה לחקות במידה רבה את תרבותה העתיקה של יוון, והן היו גורם מרכזי למרד בר כוכבא, ששאב במידה רבה את השראתו ממרד החשמונאים. נביא לכך מקורות בודדים:
המשוך צריך שימול. רבי יהודה אומר: משוך לא ימול מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בן כוזבא והיו לו בנים ולא מתו, שנאמר: הִמול ימול – אפילו מאה פעם. ואומר: ואת בריתי הפר, לרבות את המשוך (תוספתא שבת ט”ו, ט’).
רבי נתן אומר: לאוהביי ולשומרי מצוותיי – אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחודש, ו’).
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצווה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם (שבת קל.).
מבחינה זו כפה ‘בית דינו של חשמונאי’ את המילה על השלטון הסלווקי, שביקש למחוק את בריתו של אברהם אבינו בכוח הזרוע, ולא על הנימולים ועל הוריהם.
אך היו גם מי שבחרו מרצונם בביטול ברית המילה, ונהו לכתחילה אחרי תרבות יוון והמתייוונים. אף הנימולים שבהם ‘משכו בעורלתם’. הם משכו את עור הפריעה וכיסו בו את מקום המילה כדי להיראות כמי שלא נימולו. הם עשו זאת בעיקר כדי שיוכלו להופיע בגימנסיונים, שם התחרו בני הנעורים כשהם ערומים, בלא שיצטרכו להתבייש במילתם (משמעות הביטוי היווני גימנסיון היא ‘בית מערומים’. הגימנסיון בירושלים הוקם מתחת למצודת החקרא שבדרום הר הבית). יוסף בן מתתיהו כתב על אנשים אלה:
וכשלחץ יאסון את מנלאוס ואת בני טוביה, נמלטו (הללו) אל אנטיוכוס ואמרו לו שרצונם לעזוב את חוקי אבותיהם … וללכת אחרי חוקי המלך ולהחזיק באורח החיים ההלני. הם ביקשו אפוא שתינתן להם רשות לבנות גימנסיון בירושלים, וכשנתן להם אנטיוכוס את הרשות, הם היו מכסים על מילתם עד שיהיו (נראים) כהלנים גם בשעה שהם ערומים, ונטשו בכלל כל מנהגי אבותיהם (קדמוניות היהודים י”ב, ה’, א’, הוצאת מוסד ביאליק תשכ”ג, עמ’ 55).
ובספר מקבים נכתב עליהם:
ויבנו גימנסיון בירושלים כמשפטי הגויים. ויעשו להם עורלה ויעזבו ברית קודש” (מקבים א’, א’, י”ד-ט”ו, עמ’ צח-צט).
אפשר שגם על בני מתייוונים אלה כפה מתתיהו את המילה כחלק ממאבק ההישרדות שהכריז על קיומו של עם ישראל.
המאבק על הבית
ההלכה שבה מקורו של הביטוי ‘בית דינו של חשמונאי’ נמצאת בתלמוד:
כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום נידה, שפחה, גויה, אשת איש. כי אתא רבין אמר: משום נשג”ז – נידה, שפחה, גויה, זונה (סנהדרין פב.).
מדובר כאן על נגזרת ברורה מן המאבק על ברית המילה – המאבק על קדושת הנישואין, על הבית והמשפחה היהודיים, המאבק נגד ההתבוללות המתייוונת. כאן הושלם למעשה המשך דרכו הקנאית של פינחס בן אלעזר, שהרג את זמרי בן סלוא שקירב את המדיינית.
נבהיר: התורה אסרה על חיתון עם נכריות. בית דינו של חשמונאי גזרו גם על בעילה אקראית.
המשך מפעלו היה בגזרת י”ח דבר, כעבור קרוב למאתיים שנה, בתקופת בית שמאי ובית הלל, ולא נאריך בכך כאן.
דומה שההלכה העיקרית שלמדנו מבית דינו של מתתיהו הייתה היכולת להכריז על מאבק אלים בשלטון בארץ ישראל, שכלל גם יהודים מתייוונים. גם כאן אנחנו נכנסים לסוגיה הטעונה חומר נפץ רב. במאמרנו הבא נשער שהוצאתו להורג של יוסי בן יועזר נשיא הסנהדרין – בסיוע המתייוונים – הייתה מאיץ בעל משקל בהיתר המאבק האלים. ארבעת ספרי המקבים מתארים עינויים ורציחות אכזריים מאין כמותם כלפי מי שהעז שלא לקבל את דרכם של המתייוונים ולשמור את מצוות ה’. הייתי ממליץ על קריאת תיאורים אלה לכל מי שמוכן להעלות על דעתו בדל של הווא אמינא לדמות את המצב ערב מרד החשמונאים למצב היום. מכל מקום, מתתיהו ובית דינו הכריזו על מאבק זה ופעלו בו במלוא כוחם.
יהודה המכבי, בנו של מתתיהו ויורשו הראשון בהנהגת המרד, השכיל להעביר את המאבק מפסי מלחמת אחים בין החסידים למתייוונים לפסי מלחמת שחרור לאומית נגד המעצמה הסלווקית. כך זכו ימי החנוכה להגדרת ישועתם בידי הרמב”ם במלים היפות: “וחזרה מלכות לישראל”.
-שינה את אופי המאבק. יהודה המכבי מטהר את בית המקדש (מקבים א’, ד’, כ”ו-נ”א) תחריט עץ, יוליוס וון–קארולספלד, 1860. מתוך ‘התנ”ך בתמונות’
חנוכה
התקנה הידועה ביותר של בית דינם של החשמונאים היא תקנת ימי החנוכה:
ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה, מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וגיל (מקבים א’, ד’, נ”ח; ובהרחבה במכתב הוראה ליהודי מצרים בתחילת מקבים ב’).
תקנה של הוספת מועד אינה תקנה של מה בכך, שהרי בפשטות יש איסור להוסיף מועדים ומצוות על דברי התורה. הגמרא במסכת מגילה מתלבטת בהרחבה באשר ליכולת לתקן את ימי הפורים ואת קריאת מגילת אסתר. המגילה עצמה מרמזת (בפרק ט’) על ויכוח עמוק שהיה בין חכמי הדור לבין מרדכי ואסתר על כך. כאמור, בית דינם של החשמונאים הכריע על תקנת ימי החנוכה, ומאז אנחנו מברכים בשם ומלכות על מצוות הדלקת הנרות:
מאי מברך? מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. והיכן ציוונו? רב אויא אמר: מ”לא תסור”. רב נחמיה אמר: “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך” (שבת כג.).
הכרעות נוספות עמדו לפני בית דינם של החשמונאים, כמו שאלת מעמדן של אבני המזבח שהיוונים חיללו, שאלת המנורה שחוללה והיה צורך לאלתר מנורה אחרת במקומה, ועוד. אך קצרה יריעתנו ונסתפק בכך.