מכורש ועד בלפור
כמעט 2,500 שנה חלפו בין שתי ההצהרות המפורסמות ביותר בתולדות שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל – הצהרת כורש בשנת 538 לפסה״נ, והצהרת בלפור בשניים בנובמבר 1917 (י״ז במרחשון תרע״ח) שזה עתה מלאו לה מאה שנה.
המניעים של שתי ההצהרות היו שילוב של שיקולים מדיניים ויחס אוהד לרעיון של שיבת ציון. כורש, ששאף כנראה למצב את עצמו כשליט נאור המתייחס בכבוד לעמים הכבושים תחתיו, היה מעוניין בחזית יציבה ואוהדת מול מצרים. בנוסף, בשל אמונתו הדתית הפוליתאיסטית הוא כיבד גם דתות ואמונות אחרות, ובהן גם הדת היהודית, ועל כן כיבד את רצונם של היהודים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש. כ־2,450 שנה מאוחר יותר הייתה ממשלת בריטניה נתונה במלחמת עולם מול גרמניה, אוסטרו־הונגריה ובעלת בריתן האימפריה העות׳מאנית, וחיפשה מקור תמיכה במזרח הקרוב ואולי גם בקרב יהודי ארצות הברית שכבר אז נודעה יכולת ההשפעה הפנימית שלהם בארצם. באופן נדיר למדי היה לממשלה הבריטית גם מניע פרו ציוני ופרו יהודי. שלושה מבכיריה – ראש הממשלה דיוויד לויד ג׳ורג׳, ובעיקר שר החוץ ארתור ג׳יימס בלפור ושר החימוש וינסטון צ׳רצ׳יל, נודעו בתמיכתם האידאולוגית בשיבת היהודים לארצם.
עד כאן הדברים מוכרים וידועים. פחות ידוע כי בין שתי ההצהרות – ובמיוחד סמוך להקמת התנועה הציונית – היו הצהרות רשמיות של גורמים ממלכתיים שונים אשר נשאו אופי פרו ציוני, או למצער פרו יהודי. חלק מהצהרות אלה היוו לפחות עילה, אם לא מסד מסוים, להצהרת בלפור, ואפילו לפעילותו המדינית של העיתונאי הצעיר והיומרני תאודור הרצל. נראה כי המסמך המשפטי הבולט ביותר שעליו התבסס הרצל בראשית פעילותו הציונית היה הזיכיון שהעניק הסולטן העות׳מאני סולימאן המפואר ב־1561 לדונה גרציה נשיא – האישיות היהודית הבינלאומית הבולטת ביותר ואחת מעשירי תבל בתקופתה – ולאחיינה וחתנה דון יוסף נשיא.
באדיבות אוסף הרצל והציונות של דוד מטלו, טורונטוהצהרת בלפור, כולל תרגום לעברית ועיטורים, הודפסה על עמוד הכריכה של מחברות בניו יורק בשנות העשרים של המאה העשרים. גלופת הדפוס שנשמרה בידי אספן
דונה גרציה מבשרת הציונות
הזיכיון ניתן על רקע רדיפות קשות של יהודים באירופה הנוצרית לאחר גירוש ספרד. המגורשים התקשו למצוא מנוח לכף רגלם במדינות אחרות באירופה, והמקרה הבולט ביותר היה גורל האנוסים באנקונה שבמרכז איטליה. יהודים היגרו לאנקונה לאחר שהאפיפיור הבטיח בשנות הארבעים של המאה ה־16 כי יהודים יוכלו להתגורר במדינתו בלי שיסבלו מרדיפות. אך ב־1555 התיישב פאולוס הרביעי על כס האפיפיורות, ותוך הפרה בוטה של הבטחת קודמו ציווה לאסור ולהעלות על המוקד 24 יהודים אנוסים. דונה גרציה ניסתה להציל את הנידונים אך נכשלה בכך. בתגובה, היא הטילה את כובד משקלה כדי לקדם את החרם הכלכלי על נמל אנקונה. החרם לא נמשך זמן רב, אם כי השפעתו הכלכלית על העיר ניכרה היטב במשך תקופה קצרה. כישלונה של דונה גרציה להציל את אחיה היהודים מהעלאה על המוקד הבעיר בה עוד יותר את הרצון למצוא פתרון לבני עמה הנרדפים.
-דונה גרציה ודון יוסף נשיא בציורו של ארתור שיק. השניים חכרו מהשלטונות העות’מאניים את הזכות לגבות מסים באזור טבריה. הרצל ביקש להסתמך על זיכיון זה בפנייתו לסולטן עבדול חמיד השני
בתחילה ניסתה דונה גרציה לרכוש חלק ממערכת האיים שהרכיבה את הרפובליקה של ונציה לצורך התיישבות מאורגנת של יהודים, במטרה ששם יוכלו לחיות כאנשים חופשיים ולקיים את מצוות דתם בגלוי. ניסיון זה נכשל, הן משום שמצבה הכלכלי המשופר של ונציה לא אילץ אותה לבצע צעדים המנוגדים לצו מצפונה הקתולי, והן בשל התנגדותו של קרל החמישי מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, מי שהיה אחראי למדיניות הרדיפות בארצו שלו.
לאחר כישלון זה מיקדה דונה גרציה בעזרת דון יוסף את מאמציה באימפריה העות׳מאנית. בראשית שנות השישים של המאה ה־16 חכרה דונה גרציה מהסולטן את הזכויות לגביית מסים בטבריה ובשבעה כפרים הסמוכים לה, אולי במטרה למצוא מקום מפלט לאנוסים בארץ ישראל. פעילות כלכלית ומדינית זו גררה תגובות של דיפלומטים שונים, ובהם נציג האפיפיור בארץ ישראל בוניפציו דה רגוזה שמחה על כך באוזני הווזיר הגדול רוסטם פאשא. דה פטרימול, נציג צרפת באיסטנבול, שלח ב־16 בספטמבר 1563 דו״ח חריף למלך צרפת בעניין השלטון העצמאי שקיבל דון יוסף נשיא מהסולטן לחופי הכנרת. לטענתו דון יוסף משמש כמלך היהודים ועל כן מתעקש לגבות את החוב הגבוה שהכתר הצרפתי חייב לו. הדיפלומט הבכיר לא בחל בשימוש בלשון שהייתה מקובלת אז באירופה הנוצרית כלפי היהודים, ותיאר כיצד ״בתחבולותיו היהודיות״ השיג דון יוסף מהסולטן את הרישיון הזה.
לא ברור אם המניע המרכזי של דונה גרציה היה ההשקעה הכלכלית, חזון ציוני כלשהו או פעולה של חסד וצדקה כלפי הנרדפים. מה שברור הוא שהיוזמה הייתה שלה, ואילו אחיינה, איש העסקים דון יוסף, היה פחות מחויב לרעיון, ועל כן לאחר פטירתה דעכה התכנית ליישוב יהודים בגליל במסגרת פאודלית אוטונומית למחצה בהנהגת דון יוסף. הוא עצמו קיבל מהסולטן נחלה פאודלית אחרת, ומונה לדוכס האי נקסוס. בהמשך הוא אף היה מועמד להתמנות מטעם הסולטן לשליט קפריסין תמורת הבטחה להעלאת מס שנתי גבוה.
-הרצל
כאשר ביקש הרצל, כמעט 350 שנה לאחר פטירתה של דונה גרציה, ליישב את היהודים במולדתם ההיסטורית, הוא פנה מטבע הדברים לסולטן עבדול חמיד השני, שליט האימפריה העות׳מאנית ששלטה על ארץ ישראל. בשני המכתבים הראשונים שכתב הרצל לסולטן הוא ביקש ממנו שיקבל אותו לפגישה. שני המכתבים לא נענו, ולכן במכתב השלישי ביקש הרצל מהסולטן כי יחדש לפחות את הזיכיון שהעניק סולימאן המפואר לדונה גרציה נשיא. בתשובתו לא הכחיש הסולטן את דבר הזיכיון, אך ציין שלמרות כלל ההמשכיות השלטונית – שלפיו מחויבים סולטנים לכבד את הצווים שפרסמו קודמיהם – הכלל אינו תקף במקרה זה, שכן סולימאן המפואר נחשב כופר, וככזה אין תוקף לזיכיונות שהעניק. בסופו של דבר פגש הרצל את הסולטן פעמיים, ב־1899 וב־1901, ללא תוצאות, אבל ההתכתבות כולה מתועדת בתורכית במסמכים המצויים בארמון טופקפי באיסטנבול. הזיכיון שקיבלה דונה גרציה היה ונשאר אחד היסודות המשפטיים הבינלאומיים לפעילותו המדינית של הרצל בחזית העות׳מאנית.
מאוסף ספריית הקונגרסעבדול חמיד השני
נשיאים אמריקנים מדברים
עוד לפני תחילת פעילותו הציונית של הרצל היו לפחות שני נשיאים אמריקנים שהתבטאו פומבית בדבר השאיפה להשיב את העם היהודי למולדתו ההיסטורית בארץ ישראל. ב־1819, כמעט עשרים שנה לאחר תום כהונתו, כתב נשיא ארצות הברית השני ג׳ון אדמס למרדכי מנואל נח, יהודי אמריקני ששירת קודם לכן כדיפלומט מטעם מחלקת המדינה ובאותה עת היה עיתונאי ואיש ציבור שפעל למען הקמת בית לאומי לעם היהודי, כי הוא מייחל לכך שהעם היהודי יחיה ביהודה כאומה עצמאית. בנו של אדמס, ג׳ון קווינסי אדמס, נשיאה השישי של ארצות הברית, כתב גם הוא לנח כי הוא מאמין בבנייתה מחדש של יהודה כאומה עצמאית.
ב־1891 יזם ויליאם יוג׳ין בלקסטון, כומר אוונגליסטי וחובב ציון מושבע מארצות הברית, כתיבת עצומה שתוגש לנשיא ארצות הברית בנג׳מין הריסון ולמזכיר המדינה ג׳יימס ביילן ובה בקשה:
כי ינצלו את תפקידם כדי להבטיח שתכונס במועד מוקדם ועידה בינלאומית שתדון במצבם של היהודים ובתביעתם לארץ ישראל כביתם העתיק (יעקב אריאל, ״יוזמה אמריקנית להקמת מדינה יהודית: ויליאם בלקסטון והעצומה של 1891״, ׳קתדרה׳ 49, 1988, עמ׳ 87).
על העצומה, הידועה בשם ׳עצומת בלקסטון׳, חתמו בין השאר נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר, מושל מסצ׳וסטס, ראשי הערים ניו יורק, פילדלפיה ושיקגו, אנשי דת ותקשורת, אילי הון מהשורה הראשונה כמו ג׳ון פירפונט מורגן וג׳ון רוקפלר, וחברי קונגרס, ובהם גם ויליאם מקינלי מאוהיו שנבחר שש שנים מאוחר יותר לנשיאות ארצות הברית.
מקינלי נרצח ב־1901, בתחילת תקופת הכהונה השנייה שלו, ומחליפו תאודור רוזוולט אהד את הרעיון הציוני לא פחות ממנו. בשנים 1872־1873, בעת שרוזוולט היה עדיין נער צעיר, הוא ביקר עם משפחתו במזרח התיכון וביומן המסע שכתב תיאר בין השאר את ביקורם בכותל המערבי. לאחר חיים סוערים למדי שבהם שירת בצבא, כתב ספרים והיה מדינאי שהגיע עד לצמרת, זכה רוזוולט ב־1906 בפרס נובל. באותה שנה הוא כתב כי נראה לו ראוי לחלוטין לייסד מדינה ציונית סביב ירושלים.
בשנים הבאות הצהירו נשיאים נוספים בפומבי בעת כהונתם על תמיכתם ברעיון הציוני. בתגובה להצהרת בלפור אמר וודרו וילסון כי הוא סבור שיש להחזיר את ארץ הקודש לעם היהודי. מוכרות פחות התבטאויותיהם של הבאים אחריו. מחליפו של וילסון, וורן גמליאל הרדינג, טען כי בלתי אפשרי למי שלמד את כתבי הקודש לא להכיר בכך שהעם היהודי עתיד לחזור לבית הלאומי ההיסטורי שלו. גם סגנו ומחליפו, ג׳ון קלווין קולידג׳, הביע את תמיכתו בקיום בית לאומי יהודי בפלשתינה.
הגדיל לעשות הנשיא הרברט הובר, שהצהרותיו נשאו אופי רשמי יותר. בשונה מהצהרת בלפור שנמסרה לאדם פרטי – הלורד ליונל וולטר רוטשילד – כדי שהוא יעבירה להסתדרות הציונית העולמית, הובר כתב ישירות להסתדרות ציוני אמריקה. לאחר מאורעות תרפ״ט (1929) כתב הובר כי ארץ ישראל היא ארץ שהייתה חרבה ומוזנחת במשך מאות שנים. דבריו עוררו תגובה נזעמת של הקונגרס הסורי הפלשתיני שישב אז בקהיר ומחה בעיקר על הגדרת הארץ כשוממה לאורך הדורות. בהמשך דבריו הביע הנשיא את ביטחונו כי דווקא בעקבות המאורעות הקשים פלשתינה מובטחת אף יותר כבית לאומי לעם היהודי. ב־1931, בהודעה שכתב לרגל ועידת המגבית האמריקנית למען ארץ ישראל, הביע הובר פעם נוספת את תמיכתו המפורשת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, ואף הצהיר כי עמדה זו הובעה על ידו פעמים אחדות בעבר. האלימות שהתגברה אז בארץ, המחלוקת הבינלאומית בסוגיית ארץ ישראל, השינויים התכופים במדיניות הבריטית וההתנגדות הערבית הגורפת לא גרמו להובר לשנות את עמדתו.
-כתב מכתב רשמי להסתדרות ציוני אמריקה ובו הביע את ביטחונו כי פלשתינה מובטחת לבית לאומי לעם היהודי. הובר
בימי המלחמה העולמית
בין הסיבות להצהרת בלפור נוהגים למנות את תודתה של האימפריה הבריטית לחיים ויצמן על תרומתו למאמץ המלחמה הבריטי בהמצאת האצטון המלאכותי ששיפר את כושר ייצור חומרי הנפץ, אבל למלחמת העולם הראשונה היו השלכות רחבות יותר על מעמדם הפוליטי של היהודים. בריטניה, וכמוה גם מעצמות אחרות, ביקשו לחזק את מעגלי התמיכה שלהן במיוחד באזורים שאותם רצו לכבוש, וכולן היו מודעות להשפעתם של יהודי ארצות הברית על ממשלתם.
במרץ 1917, שמונה חודשים לפני שניתנה ההצהרה, פרסם מפקד חיל המשלוח הבריטי במזרח התיכון, הגנרל ארצ׳יבלד מארי, הצהרה חד משמעית ונחרצת הרבה יותר מזו של בלפור בדבר כוונותיהם העתידיות של הבריטים לאחר שיכבשו את ארץ ישראל מידי התורכים:
אין שום ספק כי עלינו להקים את פלשתינה היהודית הקדומה ולאפשר ליהודים לממש את חלומותיהם על ציון במולדתם … ליהודים יהיו מולדת ולאום משלהם, והם יממשו את החלום הלאומי שקיים אותם במשך מאות שנים ויותר (״Objects of advance into holy land״, New York Times, 15.4.1917).
צילום: Narve Skarpmoenעמדה פרו ערבית. קצין הקישור הבריטי תומאס אדוארד לורנס, הידוע בכינוי לורנס איש ערב
אולם היו גורמים בריטיים שהובילו מדיניות הפוכה, ובהם תומס אדוארד לורנס, הידוע בכינוי לורנס איש ערב, ששאף לעצמאות ערבית במזרח התיכון. השפעתו על מאמץ המלחמה הבריטי במזרח התיכון בהיותו ידידו ויועצו של האמיר הסעודי פייסל עלתה בהרבה על דרגתו הצבאית המקבילה לסגן אלוף. עמדה דומה ביטא הנרי מקמהון, המושל הבריטי של מצרים, במכתביו לשריף חוסיין בן עלי, סב סבו של עבדאללה מלך ירדן הנוכחי, שבהם הבטיח לו שליטה בחלקים נרחבים של ׳סוריה הגדולה׳. בסופו של דבר לא עמדו הבריטים מאחורי ההתחייבויות שעלו מהתכתבות זו, לפחות לפי פרשנותו של חוסיין. הם חילקו את השטח בינם לבין הצרפתים בהסכם סייקס־פיקו, והכריזו על תמיכה בבית לאומי ליהודים בפלשתינה.
מאוסף ספריית הקונגרסהבריטים ניסו לשמור על יחסים טובים עם שני הצדדים. וינסטון צ’רצ’יל ועבדאללה מלך ירדן ב־1921
הצרפתים, בני בריתם של הבריטים במלחמה, הקדימו להכיר בשאיפות הציוניות. בארבעה ביוני 1917, כחמישה חודשים לפני הצהרת בלפור, שלח ז׳ול קמבון, המזכיר הכללי של משרד החוץ הצרפתי, מכתב לנחום סוקולוב, מי שהוביל את המדינאות הציונית הבינלאומית באותה תקופה לצד חיים ויצמן:
למר סוקולוב,
הואלת בטובך לחשוף בפניי את הפרויקט שעבורו מופעלים כל מאמציך ושמטרתו לפתח את ההתיישבות היהודית בפלשתינה.
אתה מעריך שבמידה שהתנאים יבשילו לכך, יחד עם ההבטחה לשמור על עצמאות המקומות הקדושים, יהיה זה צודק ופיצוי הולם שבעלות הברית תסייענה לתחיית הלאום היהודי על אדמה זו, שממנה גורש עם ישראל לפני זמן כה רב.ממשלת צרפת, אשר החליטה לקחת חלק במלחמה זו במגמה להגן על אומה שהותקפה ללא כל סיבה ושממשיכה את המאבק במטרה להבטיח את ניצחון הצדק על הכוח, אינה יכולה אלא להביע תמיכה במפעלכם, שניצחונו קשור בניצחונן של בעלות הברית.
הנני מתכבד לאשרר לך זאת במכתב זה (בתרגום חופשי).
George Grantham Bain Collection/ Library of Congressז’ול קמבון, המזכיר הכללי של משרד החוץ הצרפתי, שלח את הצהרת התמיכה שלו ישירות לנחום סוקולוב.
בניגוד למכתבו של בלפור, מכתבו של קמבון הופנה לגורם ציוני רשמי ולא לאדם פרטי שישמש מתווך בין המעצמה לבין המוסדות הציוניים. על אף שצרפת הייתה אז מעצמה בעלת שאיפות במזרח התיכון בדומה לבריטניה, לא עורר המכתב רעש גדול בזמנו, וגם כיום הוא כמעט נשכח מלב.
צילום: גורג גרנתם ביין. מאוסף ספריית הקונגרסנחום סוקולוב
אחת הסיבות להצהרה הצרפתית הייתה חששה של צרפת מפני הצהרה גרמנית דומה, לאחר שלבנות הברית נודע כי הגרמנים שוקדים על הצהרה מסוג זה בסיועם או בעידודם של יהודים מגרמניה. הדבר יצר מעין מרוץ הצהרות בין מעצמות הציר למעצמות ההסכמה, אם כי בסופו של דבר התברר כי החשש מההצהרה הגרמנית היה מוצדק רק בחלקו. למרות שלגרמניה הייתה ברית עם האימפריה העות׳מאנית, האינטרסים שלה התמקדו במלחמה באירופה. 1917 הייתה אמנם שנת קיפאון בחזית המערבית, אך בחזית המזרחית התרחשו תמורות מרחיקות לכת, וגרמניה מיקדה את מאמציה בהכרעה אפשרית מול רוסיה. ההצהרה הגרמנית פנתה אל היהודים במזרח אירופה שהיו נתונים במצוקה, ותיארה בפניהם את תנאי החיים הטובים שלהם יזכו תחת כיבוש גרמני. ההצהרה כוונה ליהודים ששאפו להיטמע בארצות אירופה ולא ליהודים ציונים שרצו לעלות לארץ ישראל, ולכן גם לא התנגשה עם שאיפותיהן של מדינות ההסכמה.
צילום: E. Bieberניהל למעשה את המלחמה מצד גרמניה. אריך לודנדורף
ההצהרה הגרמנית פורסמה על ידי הגנרל אריך לודנדורף – ראש מטהו וסגנו של פאול פון הינדנבורג, רמטכ״ל הצבא הגרמני, שניהל בפועל את מאמץ המלחמה הגרמני. בשיאה של המלחמה ניהלו למעשה שני מפקדים אלה את גרמניה, שכן המלחמה דחקה הצדה את ההיבטים האחרים של ניהול המדינה, ולפיכך ביטאה ההצהרה את מדיניותה הרשמית של הקיסרות הגרמנית. תוכן ההצהרה תאם את האופן שבו חיו היהודים בגרמניה, והיא הופנתה אל יהודי פולין שהיו גורם מרכזי בתחום המושב באותם ימים:
אל היהודים בפולין,
מחנות הצבא נאדרי הניצחון אשר לממלכות ברית אירופה התיכונה, גרמניה ואוסטריה־הונגריה, באו בגבול פולין.העריצות הרוסית מיהרה לנוס ולהימלט על נפשה מפני הסתערות חילותינו אשר איש לא יתייצב לפניהם.
דגלינו נושאים אליכם משפט וחופש: שווי זכויות אזרח גמור, חופש הדת והמסורת, חירות ודרור של יצירה ועבודה בכל מקצועות הכלכלה והתרבות ברוחכם.
הרבה יותר מדי נאנקתם תחת סבלות עול הברזל של מוסקבה, והנה אנו באים אליכם כידידים. נשברה ממשלת הזרים האכזרייה. תקופה חדשה תיפתח לפולין. בכל כוחנו נשים מבטח, והיינו למעוז לגאולת כל יושבי הארץ. שווי זכויות היהודים עומד להיווסד על יסודות חזקים.
אל תיתנו להשלות את נפשכם על ידי הבטחות רמייה כאשר קַרְכֶם זה פעמים רבות! גם בשנת 1905 הבטיחכם הצאר לתת שווי זכויות.
איך הקים את דברו אשר פרסם בכל תוקף כתור פתגם מלכות?
זכרו את הגירושים הנוראים ואת הגליות של המוני אחיכם!
זכרו את קישינב, את הומל, את ביאליסטוק, את שדליץ ועוד פוגרומי דמים למאות!
זכרו את משפט בייליס ואת היגיעות החוזרות ובאות מטעם הממשלה להחזיק בקרב העם את עלילת הדם הנתעבה!ככה שמר הצאר את הבטחתו בכל תוקף שהבטיח בשעת דחקו.
גם הפעם הגיעה לו שעת הדחק! זאת סיבת הבטחותיו.
חובתכם הקדושה היא עתה להתאמץ בכל כוחכם לחזק את דבר השחרור.
כל כוחות העם – צעיריכם, קהילותיכם, חברותיכם – חייבים להתייצב יחד כאיש אחד לעזרת העניין הקדוש.
פנו בלב מלא ביטחון אל מצביאי חילנו הקרובים וסמוכים אליכם!
בעד כל סחורה שתסופק ישולם טבין ותקילין.
סולו סולו את הדרך להכריע כלה את האויב ולהביא את החופש ואת הצדק לניצחון גמור!
ההנהגה העליונה של צבאות גרמניה ואוסטריה־הונגריה המאוחדים (הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ארכיון ישראל קלויזנר, P034).
-חייהם של היהודים בגרמניה היו טובים לאין ערוך מחייהם של אלה שהיו תחת שלטון הצאר. הכרוז הגרמני הקורא ליהודי פולין לתמוך בכיבוש הגרמני
ההצהרה הדגישה את חייהם הקשים של היהודים שהיו נתונים לשלטון הצאר בראשית המאה העשרים, בזמן שבגרמניה לא היו פוגרומים ועלילות דם, לא היה תחום מושב ויהודים יכלו לעסוק בכל מקצוע שבו חפצו. העיתוי המדויק של פרסום ההצהרה לא ברור. מדובר במנשר שפורסם בעברית וביידיש, וסביר להניח כי התרגום לשפות אלה נעשה על ידי יהודים שפעלו לצד לודנדורף ואולי אף שימשו קצינים בצבא גרמניה. המנשר הופץ כנראה בתחילת 1917, לפני שיאן של המהומות שבהן איבד הצאר ניקולאי השני את כיסאו. בפעם הקודמת שבה הודח הצאר, ב־1905, הוא פרסם הצהרה שהבטיחה חירויות דתיות ופוליטיות, וההצהרה הגרמנית הבטיחה דברים דומים תחת כיבוש עתידי של פולין.
הצהרת לודנדורף – שנועדה לנצל את המצב הרעוע ברוסיה ולגרום תסיסה פנימית נוספת שתחיש את קץ שלטונו של הצאר ואת סיום המלחמה בחזית המזרחית – לא התייחסה כאמור לשאיפות המדיניות של התנועה הציונית. למרות זאת היא שימשה זרז להצהרות משמעותיות הרבה יותר של מדינות ההסכמה, ובראשן הצהרת בלפור. כפי שהראינו, גם הצהרה זו – עם כל חשיבותה ההיסטורית – הייתה רק האחרונה בשרשרת ארוכה למדי של הצהרות, התבטאויות, הבטחות והכרזות מפי מדינאים שונים לאורך מאות השנים שקדמו לה. ההצהרות כולן נבעו ממניעים שונים, החל באהדת ישראל אמיתית ועד אינטרסים מדיניים וכלכליים צרופים.