המסע לארץ ישראל
מלים: חיים אידיסיס
לחן: שלמה גרוניך
הַיָּרֵחַ מַשְׁגִּיחַ מֵעָל
עַל גַּבִּי שַׂק הָאֹכֶל הַדַּל
הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סוֹפוֹ לְפָנִים
וְאִמִּי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים
עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת
לְהָרִים רַגְלַיִם
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
אוֹר יָרֵחַ, הַחֲזֵק מַעֲמָד
שַׂק הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ אָבַד
הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר, יְלָלוֹת שֶׁל תַּנִּים
וְאִמִּי מַרְגִּיעָה אֶת אַחַי הַקְּטַנִּים
עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל…
שירו של חיים אידיסיס, שהולחן על ידי שלמה גרוניך ומופיע באלבום של גרוניך ומקהלת שבא, הושמע לראשונה בתחילת שנות התשעים והוציא לאור את סיפורה של עדת ‘ביתא ישראל’ — עדת יהודי אתיופיה שחבריה עלו לארץ ברגל דרך סודן תוך סיכון חייהם. הניסיון לעלות ברגל ביטא הגשמת חלום של אלפי שנים, יש שיגידו מימי חורבן בית ראשון, לשוב לאדמת ציון.
יהודי אתיופיה שמרו ברובם באדיקות על מסורת אבותיהם למרות התנכלות מתמשכת מצד שכניהם הנוצרים שניסו לכפות עליהם להתנצר ולמרות חוקים שהפלו אותם לרעה. האמונה החזקה בא־ל והכיסופים לירושלים הם שהעניקו ליהודי אתיופיה את הכוחות שלהם נזקקו כדי לשמור על קיום המצוות לאורך הדורות וכדי לצאת לדרך לכיוון ארץ ישראל.
-בשנים האחרונות החלה עלייתם ההרואית של יהודי אתיופיה לקבל מקום של כבוד באתוס הישראלי — לא מעט בזכות אמנים כמו שלמה גרוניך שיצירתם הכניסה את סיפור העלייה לתודעה הישראלית. בול שהוקדש לעליית יהודי אתיופיה בתשס”א
ניסיונות עלייה
מדור לדור סיפרו הורים לילדיהם שיום אחד יגיע הזמן לעלות לירוסלם. ב־1862 הכריז הנזיר היהודי והמנהיג הרוחני אבא מהרי כי הגיע הזמן. הוא שלח שליחים לכל יישובי ביתא ישראל וריכז רשימות של הנכונים לצאת למסע. האגדות מספרות כי לאחר מסע מפרך שגבה לא מעט קרבנות שמתו בשל רעב, צמא ומחלות הגיע אבא מהרי יחד עם קבוצה גדולה של יהודים אל חוף ים סוף. שם הרים את מטהו בתקווה שהים ייבקע, וכשהדבר לא קרה הוא הבין שעוד לא הגיעה השעה ושב על עקבותיו. בודדים מקרב יהודי אתיופיה המשיכו אז בדרכם לירושלים.
לאורך השנים עשו בני הקהילה ניסיונות אחדים לעלות לארץ, אך רק בשנות השבעים של המאה העשרים נוצרו התנאים הפוליטיים שאפשרו את עלייתם. בין יתר הגורמים שאפשרו את העלייה היה פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי הספרדי דאז, שבו חידש קביעה של רבנים שקדמו לו, ובהם הרדב”ז במאה ה־16, שלפיה בני עדת ‘ביתא ישראל’ הם יהודים כשרים. פסיקה זו הובילה להכרה ביהדותם של אנשי העדה, והחלו מאמצים להעלותם ארצה על פי חוק השבות. גורמים נוספים שאפשרו את עלייתם היו נפילת הקיסר ומלחמת אזרחים שפרצה באתיופיה בעקבותיה. כל אלה תרמו להחלטת אנשי העדה לצאת לדרך.
ב־1977 נערך הסכם חשאי בין שליחי המוסד לבין מנגיסטו, שליט אתיופיה הקומוניסטי, שלפיו תספק ישראל נשק לאתיופיה תמורת יהודים. כך החלו טיסות מאדיס אבבה שהביאו עולים לישראל, אך כעבור זמן לא רב המבצע נחשף והעלייה נעצרה. יהודי אתיופיה חיפשו נתיבי הימלטות חדשים לישראל, וכך החלו המסעות הרגליים. השמועה על התגנבותם של יחידים, של קבוצות רווקים ורווקות ובהמשך של משפחות שלמות אל ערבות סודן ומשם לארץ עברה מפה לאוזן.
מזל עמרני, אחת העולות באותם ימים, סיפרה לי לאחרונה:
הכל סביבנו חולות לבנים, מדבר מסנוור. חום של חמישים מעלות בלי צל כמעט והמים שלנו הלכו ואזלו. הייתה עליי תינוקת בת שנתיים וחצי ושתי בנותיי שהיו בנות שש וארבע. אני הייתי בת 19. כל הזמן התפללתי. בדרך פגשנו יהודים נוספים שהצטרפו אלינו, ובתוכם אישה זקנה וילדה יתומה שאימצתי אליי. בשלב מסוים אנשים התחילו לצרוח, הם הרגישו שזה הסוף.
הסכם חשאי
צעירים וזקנים, גברים ונשים צעדו בדרך קשה וארוכה במשך שבועות. לרוב צעדו בלילה ובמשך היום חיפשו מחסה מפני השמש וגם מפני המשטרה, הצבא וכנופיות שודדים. למעלה מ־4,000 יהודים לא שרדו בתנאי המדבר הקשים ומתו בדרך מתשישות, ממחלות, מהתייבשות ומרעב. גם לאחר שהגיעו למחנות בסודן, שבהם שהו לעתים זמן ממושך, החיים לא היו קלים, ואירעו שם לא אחת מעשי רצח, שוד ואונס בדומה למה שמתאר אידיסיס בשירו.
בעקבות לחץ שהפעילו בעיקר יהודי צפון אמריקה החל המוסד בפעולות להברחת היהודים מסודן אל הארץ. ב־1979 נחתם הסכם חשאי נדיר בין נשיא סודן לבין ממשלת ישראל ובעקבותיו הוטסו היהודים ששהו אז בחרטום שבסודן תמורת כסף. כ־6,000 יהודים הגיעו ארצה מסודן בספינות של חיל הים ובטיסות חשאיות. בנובמבר 1984 החל ‘מבצע משה’ שבו הועלו כ־8,000 יהודים שנותרו במחנות בסודן. לאחר שנציג בכיר של הסוכנות היהודית הדליף בראשית 1985 את המידע על העלייה לעיתונות התעורר זעם בעולם הערבי והמבצע נעצר. בשנים הבאות המשיך טפטוף של עולים ארצה, עד שב־1991, במסגרת ‘מבצע שלמה’, הועלו תוך פחות מיומיים כ־14 אלף מהיהודים שנותרו באתיופיה בטיסות ישירות מאדיס אבבה.
ב־1991 הקים שלמה גרוניך את מקהלת שבא לצורך הופעה חד פעמית בתכנית טלוויזיה. הילדים שהשתתפו במקהלה היו מקהילת יוצאי אתיופיה בחדרה. שיתוף הפעולה המוזיקלי הצליח מעל המצופה והוליד סיפור אהבה בין המוזיקאי הישראלי הוותיק לילדים. מבחינה מסחרית האלבום של להקת שבא שיצא ב־1993 הוא האלבום הנמכר והמצליח ביותר של שלמה גרוניך עד היום. שיר הנושא באלבום — ‘חסידה‘ — מתאר אף הוא את אחד מסמלי המסע של יהודי אתיופיה במדבר. החסידה סימלה עבורם את הכיסופים לירושלים ואת הדרך שעליהם לעבור כדי להגיע לשם, משום שהם האמינו שהחסידה נודדת מאתיופיה לכיוון ארץ ישראל. כשראו בדרך חסידות עפות הם הרגישו שזהו סימן לכך שהם בכיוון הנכון.
הבית האחרון בשיר ‘המסע לארץ ישראל’ מתאר את המציאות המצערת שבה נתקלו יהודי אתיופיה בהגיעם לארץ. מעבר לכך שישראל לא הייתה המקום שעליו חלמו, זהותם היהודית של רבים לא הוכרה באופן מלא והם נאלצו לעבור גיור לחומרה בארץ. תחושת האכזבה עבור מי שעשו מאמץ עילאי וסבלו בגבורה בשל זהותם היהודית הייתה גדולה. יש לקוות שלפחות עתידם של יהודי אתיופיה בארץ יצדיק את הקשיים שחוו בעלייתם.