נחמיה
יעקב צ’ מאיר
ידיעות ספרים, 2019, 335 עמ’
*
פורסם בגיליון 124, תשרי תשפ”א, אוקטובר 2020
נקודת המוצא לכתיבת הספר הייתה חידה היסטורית שלא ניתן לפתור אותה. ידוע כי היה אדם בשם נחמיה שמילא תפקיד משמעותי בפרשה מרכזית בהיסטוריה. הוא היה יהודי מפולין שנפגש עם שבתי צבי בכלאו בתורכיה, ובעקבות פגישתם שבתי צבי התאסלם. מעבר לכך, כל שידוע לנו על נחמיה הוא רק שסיים את חייו באמסטרדם כקבצן מצורע. המחבר, סופר והיסטוריון העוסק בתולדות היהודים בראשית העת החדשה, גילה כי הידיעות ההיסטוריות מובילות למבוי סתום והחליט להשלים את החסר בקורות חייו של נחמיה מהרהורי לבו.
האתגר הניצב בפני מחברו של רומן היסטורי הוא הקישור בין האמת ההיסטורית לבדיה הספרותית, בין האמת לשקר. כדי שהדמויות המומצאות ישדרו רושם של אמת היסטורית נדרש המחבר להיכרות טובה עם חיי היומיום בתקופה שבה הוא עוסק, ובמקרה זה במאה ה-17. האמת ניכרת בפריסה הנרחבת של דמויות המשנה ומאוסף הרגלים המשתקפים בכל צעד ושעל בדרכו של הגיבור: מה אוכלים, איך מבשלים, איך נוסעים ממקום למקום, איך מרפאים פצוע ומה המצע שעליו ישנים.
מעל כל אלה מתבלט היחס לספרים. לקורא בן זמננו, שהכתיבה והקריאה זמינות לו בקלות, ושיכול לשלוח טקסטים כתובים לרחבי העולם לשמור אותם ברשת, נגלה עולם שבו הספר הוא חפץ יקר מציאות, דרמטי ויכול בקלות להיאבד מן העולם אם לא מעתיקים או מדפיסים אותו. אחדות מהדמויות המשמעותיות בספר הן של חכמי הלכה בני התקופה המוכרים לנו על שם חיבוריהם הפרשניים על השולחן ערוך. ספריהם, מודפסים או עדיין בכתבי יד, הם מעין דמויות משנה חביבות בספר.
אמת על משיח שקר
מוקד ההתרחשות אינו פרטי הראליה ההיסטורית אלא מסעו אל שבתי צבי שנודע היום כמשיח שקר, אולם הסיפור מתרחש בימים שבהם תווית השקר עדיין לא הוצמדה לו. היומרה של המחבר לספר את האמת על העבר עם מעט עזרה מהדמיון פוגשת את היומרה של שבתי צבי לספר את האמת על העתיד עם עזרה דומה.
לדמיין איך חשבו עליו היהודים לפני שידעו את סופו. שבתי צבי, תחריט המוזאון להיסטוריה יהודיתלמרות חיפוש האמת בחר ד”ר מאיר לעצב את נחמיה דווקא כשקרן. בתחילת הספר, אחרי תיאור לידתו של הגיבור, אנחנו פוגשים אותו יורד מעגלה בשוק למברג (לבוב) עם בן דודתו הצעיר שימל, פותח בהטפה לחזרה בתשובה לקראת בואו של המשיח מקושטא, ומציע סיגוף שהשפעתו מובטחת:
“דעו והאמינו, רבי אליהו בעל-שם כתב בפנקסו, והפנקס התגלגל בכיסו של יהודי אחד בעת הגזרות והגיע אליי. וככה הוא כותב: הניחו סרפד על בשרכם, בין הבגד והבשר, ואמרו חמש פעמים ביום מזמור הודו לה’, חמש פעמים הודו לה’ וסרפד – ונשמתכם תהא מצוחצחות לכבוד שבתי צבי משיחנו”. “אבל רבי נחמיה”, קפץ שימל מתוך הקהל, “הקהל רוצה בתשובה, הקהל אומר תהלים יום ולילה, רק סרפדים אין. נגמרו הסרפדים בכל שדות למברג והגלילות! מה יהיה על נשמותינו?”. עוד ועוד יהודים התאספו, שתי העיזים חדלו ללעוס מן התפוחים ונעצרו להאזין. “אין יותר סרפדים בשדות?” שאל נחמיה כלא מאמין, ושימל המשיך בדמעות: “אוי ווי ווי רבי, מה יהיה, מה יהיה על נשמותינו כשיבוא המשיח ואין לנו סרפד? הצדיקים הקדימו וקטפו הכל לשימושם שלהם, ואנו?” שימל התייפח וירד על ברכיו. נחמיה חייך אליו, גאה בבן דודתו … “אל דאגה יהודי, אל דאגה”, אמר נחמיה ולכסן מבט חטוף אל העגלה, “הנה הגעתי עכשיו מקומרנו והבאתי כמה צרורות, לא הרבה, רק שניים שלושה צרורות סרפד שקטפתי בשביל עצמי”. “בכמה?” הזדקף שימל ועיניו זוהרות בתקווה, “שני גרושן ידידי, שני גרושן הצרור, תטמין את הסרפד מתחת לכתונת ונשמתך תתצחצח ותתנקה לכבוד מלכנו משיחנו” … נחמיה נטל את המטבע, שלח יד אל השק שמתחתיו, הוציא צרור סרפד והניח אותו בזהירות בידיו של שימל. שור געה במרחק והקהל הסתער על נחמיה כמו חתולים על המגש שהוציא להם שוליית הטבח, נשים דומעות ונערים, מבוגרים וזקנים, ואפף אותו בענן של בוץ, זרועות, מטבעות והערצה (עמ’ 19-20).
דרכו של נחמיה רצופה מעשי הונאה קטנים כאלה שבהם הוא מנצל את יכולותיו כדרשן וכאיש ספר לתועלת עצמו, אך ברור שמצפונו נוקף אותו על מעשי הנוכלות האלה. נראה שיש לו עניין אמיתי בספרים, ברשימות, בפירושים ובקמעות יותר משיש לו עניין בכסף וברווח, והוא מוכן גם לסכן את עצמו ואת ממונו כדי להניח את ידו על כתב יד לא מוכר או כדי להביאו לדפוס.
לצד מפרשי השולחן ערוך, שהם דמויות מרכזיות בספר, גם עותקים של ספרים בכתב יד ובדפוס הם מעין דמויות. עותק מפירושו של הרב דוד הלוי סגל דמותו וקורותיו של נחמיה אופייניים לאלה של גיבור הסיפור הפיקרסקי, סוגה ספרותית שפרחה במאה ה-17. סיפורים מסוגה זו מגוללים בדרך כלל את הרפתקאותיה רבות התהפוכות של דמות משולי החברה, על גבול המוסריות, השובה את לב הקורא. נחמיה לובש דמויות ופושט אותן. לאורך הסיפור הוא יהיה רב קהילה וקבצן, בעל שם שרלטן ואיש הלכה נאמן, קדוש נוצרי, לוליין קרקס ושודד ים. בכל תהפוכותיו שובה נחמיה את לב הקוראים, לא משום שהוא יודע את האמת, אלא משום שהוא מצוי בחיפוש ומודע לשקר שבדברים. בתחילת הסיפור מטיל נחמיה ספק במשיחיותו של שבתי צבי. כשקרן מושבע הוא למוד בהטלת ספקות. אך לבסוף גם הוא יוצא במסע לקושטא כדי לראות את המשיח, ומגלה בו גם אמת וגם שקר.
אורחות חיים
רומן היסטורי אינו רק ניסיון מדעי להתחקות אחר אמת מן העבר. כדי שהסיפור ידבר מלבו של הכותב ויכנס ללבו של הקורא על הסופר לומר משהו משמעותי גם על הזמן שבו נכתב הסיפור, כשהוא מרחיק את עדותו אל העבר.
המאה ה-17 משמשת את מאיר כדי לתאר אדם החווה ספקנות עמוקה בעולם שבו עדיין אין חילוניות של ממש והכל מתרחש בתוך מסגרות דתיות. הגיבור יכול להאמין במשיח או לכפור בו, להיות יהודי, נוצרי, מוסלמי או להתנכר באופן עמוק לכל אחת מהדתות, ועדיין לשמר אותנטיות עמוקה, משום שהאמת של חייו אינה תלויה באמונות ודעות אלא באופן שבו הוא חי את חייו. הספר, המעביר אותנו במסע להבחנה בין משיחיות אמת למשיחיות שקר, נכתב לאנשים בני זמננו החיים מתוך מודעות לנרטיבים מקבילים.
באחד מגלגולי קורותיו מגיע נחמיה לביתו של רבי אברהם אבאל’ה הלוי גומבינר, מחבר הפירוש ‘מגן אברהם’ לשולחן ערוך. רבי אבאל’ה, המשמש לנחמיה מעין דמות אב, מתואר כמי שפירוש ההלכה הוא דרך חייו, ונחמיה מתקומם כנגדו:
“למה צריך?'” העז נחמיה, “כלומר, אתם תכתבו פירוש, והט”ז יכתוב פירוש, ותלמידיכם יכתבו פירושים, ומה ילמדו עוד עשר שנים? עשרים שנה? הרי לא כולם יהיו נצרכים”. “לא כותבים פירוש כדי שילמדו עוד עשרים שנה”, נזף רבי אבא’לה, “כותבים כי זה מה שיהודי עושה – כותב פירוש. לכל אחד מתגלים פשטים אחרים בשולחן ערוך, וברכתו של זה אינה ברכתו של זה. אין לו ליהודי אלא לעשות את עצמו צינור שקוף לחידושים שיעברו דרכו, ומה יישאר הלאה זה כבר עניין לקדוש ברוך הוא … אורח החיים של כל יהודי הוא פירוש חדש על אורח חיים … יש כאלה שכותבים בדיו, ויש המעבירים את פירושם בעל פה לבניהם ותלמידיהם, ויש כותבים במעשה בלבד, מי ידע מה גבוה ממה” (עמ’ 153-154).
דמותו רבי אברהם אבאל'ה הלוי גומבינר, מחבר הפירוש 'מגן אברהם', משמשת לגיבור מעין דמות אב ואמרותיו הם מעין מפתח רעיוני לספררבי אבא’לה מציג את חוסר השחר שבכתיבת פירוש כדי להבהיר את האמת האחת של הטקסט ההלכתי. לשיטתו הפירוש אינו מאיר את הטקסט עצמו, אלא מאיר את כל הקיומים האפשריים שלו, שכל אחד מהם הוא ייחודי. דבריו החסודים של רבי אבא’לה הם מעין תמונת ראי לקורותיו המפותלים של נחמיה. כשם שרבי אבאל’ה מציע לא לחפש את האמת הפרשנית האחת אלא להמשיך לפרש, ולו גם באמצעות מעשה, כך הוא גם מציע להתייחס לשאלה מיהו המשיח האמיתי:
“הוא באמת משיח?” שאל נחמיה. “ודאי”, אמר רבי אבא’לה, “כל יהודי הוא משיח”. “אז איך אפשר לדעת את מי לחפש?” שאל נחמיה. “משיח”, הסביר רבי אבא’לה באיטיות, “הוא לא מישהו שמחפשים אותו מלכתחילה, אלא מישהו שכשמוצאים אותו מבינים שכל ימינו ביקשנו אותו ולא ידענו”. נחמיה השתתק (עמ’ 156).
לפרש את המשיח
כיוון שאנחנו יודעים כי יומרתו של שבתי צבי הסתיימה בפחי נפש אנחנו מתייגים אותו כמשיח שקר ומדמיינים את מי שהאמינו בו כמעין חברי כת מסתורית וחתרנית, אבל בספר מוצגת ההליכה אחריו כנובעת מאמונה פשוטה, כפי שמתבטאת אחת הדמויות הצדדיות בסוף הספר לאחר התאסלמותו של שבתי צבי:
כי גם אני, לא עליכם, הייתי בזמנו מהמקווים לגאולה. זה לא סוד ואני לא מתבייש בזה. יהודי מקווה לגאולה. זה מה יש (עמ’ 321).
עם כל העוצמה הגלומה במשיחיות, הספר מציג אותה כהיבט פשוט של החיים היהודיים: כל יהודי כותב פירוש על אורח חיים וכל יהודי מצפה למשיח. גם כאן אפשר לזהות את המחבר בן זמננו העומד מאחורי דמויות בנות 350 שנה ומצביע על היומרה הציונית לגאולה משיחית, יומרה הדורשת בעיניו איזה נחמיה פיקרסקי שיחשוף את השקר שבה.
כשם שאורח חיים טעון פירוש גם המשיח טעון פירוש, ונדמה שפירושו של מאיר מדגיש את הסכנות הגלומות במשיח. לקראת סוף הספר מתגברת ההתייחסות החד משמעית אל שבתי צבי כמשיח שקר על פני היחס האירוני. ככל שהאירוניה שהסיפור מצטיין בה נחלשת הופכת דמותו של נחמיה מגיבור פיקרסקי נלהב למעין אידאליסט טרגי השב משליחותו. התהליך מתגבר ככל שדמותו של נחמיה נקשרת באופן הדוק יותר לדמותו של המחבר, הנרמזת באופן עבה למדי בדמות צדדית אך משמעותית בשם יענקל הירש מאייר. סיום הספר מחזיר אותו אל המקורות התיעודיים שמהם נוצר, ומעניק לו מסגרת יציבה המצילה את הקוראים מטביעה במעמקי האירוניה הרב משמעית.
לאורך כל הסיפור נתון הקורא לסערות חייו של גיבורו, ונקשר אליו ואל העולם הצבעוני הנגלה לעיניו דרכו באופן אינטימי מאוד המקשה להניח את הספר מהיד. למרות שהדמויות עוברות מיהודית (יידיש) לגויית (רותנית) ולפעמים ללטינית ולעברית, הרי שלשונו של הספר היא עברית משובחת הנעה במיומנות בין לשון דיבורית לבין לשון רימוזים מענגת.