שנוי במחלוקת
כניעת גרמניה לבעלות הברית באייר תש”ה (1945) ציינה את סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. החיילים חזרו הביתה ואירופה החלה לשקם את עצמה. גרמניה חולקה לארבעה אזורים וכל אחת מבעלות הברית הייתה אחראית לניהולו של אחד מהם. למרות שחרורם של מחנות הריכוז, כאשר הגיע סרן אברהם יהודה קלאוזנר (1915־2007) — רב צבאי אמריקני — לדכאו שלושה שבועות אחרי שחרור המחנה, הוא גילה כי קשיים רבים ניצבים עדיין בפני היהודים שניצלו. הרב הרפורמי נעשה עד מהרה עוגן של יציבות עבור הניצולים באנדרלמוסיה המנהלית ששררה בגרמניה לאחר המלחמה. יהודים מיוסרים שלחו אל קלאוזנר מכתבים ובהם שאלות בדבר גורלם של בני משפחתם או בקשות להעביר מכתבים ומנות מזון לבני משפחה שלא יכלו ליצור עמם קשר ישיר בשל אי הסדירות של הדואר ובשל היעדר כתובת קבועה. במכתב מ־9 ביולי 1945 מתחננת אם מודאגת: “בננו נלקח מאתנו לפני שש שנים. אני לא צריכה להסביר לך איזו מצווה זו להשיב אותו להוריו … אני מקווה שנשמע בשורות טובות ממנו באמצעותך”. למכתב צורפו מכתב אל בנה ו־25 דולרים. קלאוזנר נעשה סמל של תקווה ושל עמידה איתנה לאלה שלא היה להם אל מי לפנות מלבדו. הוא הכין רשימות של ניצולי דכאו תחת הכותרת “שארית הפלטה, בוואריה”, ופרסם אותן ברחבי העולם בשש מהדורות.
למרות זאת דמותו של קלאוזנר שנויה במחלוקת. בחתירתו הנלהבת לעזור ליהודים בגרמניה הוא לא גילה סובלנות לכללי הביורוקרטיה. לעתים היה מחוספס ונהג להטיח האשמות לכל עבר ולמתוח ביקורת גלויה על אנשים ועל ארגונים שלא עשו כל שיכלו למען הניצולים. כך רכש לא רק ידידים אלא גם אויבים, ואחדים מהם פעלו מאוחר יותר כדי למנוע את חזרתו לגרמניה במטרה להמשיך במפעלו. בסופו של דבר עזב קלאוזנר את גרמניה תשוש וסחוט קצת יותר משנה לאחר השחרור.
-הרב הצבאי סרן אברהם יהודה קלאוזנר בעת שירותו ב־1945
סבלנותו פקעה
התכתובת של קלאוזנר מהשנים 1945־1950, הכוללת גם דוחות ושבחים שהורעפו עליו בצאתו, מצויה כיום במלואה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. רבות מפניותיו הוגשו בשם ‘הוועד המרכזי לשארית הפלטה’, ארגון שהוא ייסד עם ד”ר זלמן גרינברג, מניצולי מחנה הריכוז דכאו, במטרה ליצור לשניים מעין מעמד רשמי של נציגי היהודים העקורים באזור הכיבוש האמריקני. הוא התכתב רבות עם ארגונים יהודיים בארצות הברית ובבריטניה, והביע תסכול גובר על התנאים הנוראיים ששררו במחנות. הפצרותיו בארגונים אלה, בממשל הצבאי האמריקני ובאנשי דת צבאיים אחרים לסייע ליהודים במחנה הריכוז דכאו ובבוואריה בכלל נענו בהבטחות סרק או נדחו בקש, ובמחנות לא נשתנה דבר.
סבלנותו של קלאוזנר פקעה, והוא שיגר מטח מכתבים בגנות חוסר הסיוע הבינלאומי והאמריקני ליהודים האומללים שנשארו במחנות בעל כורחם. הוא לא היסס לחשוף את הקלקולים בארגונים שהיו אמורים לשאת באחריות לסיוע לניצולים — מנהל הסיוע והשיקום לפליטים של האו”ם (אונר”א) וועדת החלוקה המשותפת של יהודי אמריקה (הג’וינט). את מרירותו על הארגונים שסיבכו את מתן העזרה ליהודים שלא לצורך שפך קלאוזנר על פלונית גברת פרמן ב־7 בפברואר 1946:
אנחנו דואגים לכל בני עמנו. איננו מבדילים בין בטנם הרעבה של יהודים ליטאים ויהודים פולנים, יהודים דתיים ושאינם דתיים.
שמענו בכי ילדים וראינו את דמם של גוססים ומעולם לא נתנו את דעתנו לאיכות הבכי או להרכב הדם. ידענו רק כי זה בכי יהודי ודם יהודי.
אני מכיר יהודי אחד. גופו צמוק, הוא ערירי, בלי משפחה, בלי אהבה, רק זיכרונות … האם עליו להכפיף עצמו לאיזו דעה קדומה גאוגרפית או דתית לפני שתבוא יד דואגת ותחלץ אותו ממעמקי ייאושו ותפיח בו תקווה לחיים חדשים?
אפשר לתהות מה חשבה הגברת פרמן על תשובה זו להצעתה לכלול את הוועד המרכזי לשארית הפלטה בתכנית שנועדה לסייע ליהודי ליטא. קלאוזנר לא הקפיד תמיד על נימוסים ראויים כשהביע את דעותיו באשר לדרך הנכונה לטפל בעקורים היהודים.
רוני מועלם | סגולהמכתב לקונגרס היהודי האמריקאי, 8 בדצמבר 1945
רק ארץ ישראל
להטו של קלאוזנר ניכר גם בעמדתו בעניין פתיחתם של שערי ארץ ישראל המנדטורית לעליית יהודים שהוגבלה על פי הספר הלבן הבריטי גם אחרי המלחמה למספרים זעומים. כל אימת שמישהו פנה אליו וביקש את עזרתו באיתור בני משפחה השיב קלאוזנר בבקשה נגדית של שלושה דברים בעודו מתחיל לחפש את הנעדרים. הוא ביקש לתרום חבילות עם מצרכים בסיסיים לפליטים שבחסותו, לתת פרסום לעובדה ששום סיוע אינו מתקבל ממוסדות יהודיים ולא יהודיים מרכזיים, ולסייע בהפעלת לחץ של דעת הקהל על ממשלת בריטניה במטרה שזו תתיר את הרחבת העלייה לארץ ישראל, עלייה שבה ראה את הפתרון היחיד לבעיית היהודים. הוא טען כי אם הקהילה הבינלאומית רוצה להקל את העומס שמטילים היהודים העקורים השוכנים במחנות על משאביה, עליה לאפשר ליהודים להגר. כך גם כתב קלאוזנר לקונגרס היהודי האמריקני ב־8 בדצמבר 1945:
כל הנמצאים כאן מבקשים להגר … לו שערי ארץ ישראל היו נפתחים מחר, אפשר לומר בביטחון ש־90% מהיהודים היו יוצאים לארץ ישראל. אבל אם יינתנו אפשרויות הגירה אחרות תהיה ירידה ניכרת במספר זה.
יהודים רבים לא יכלו או לא רצו לחזור לביתם הקודם, וההמתנה לאשרות כניסה ליעדים מוגבלים כמו ארצות הברית וארץ ישראל הייתה עשויה להימשך שנים. בהתחשב במצוקה שראה קלאוזנר במו עיניו מדי יום, נקל להבין מדוע הוא העדיף לפעמים לנקוט יוזמה בעצמו בלי לעבור דרך הצינורות המקובלים ולפעול לפי הנהלים המתאימים. מנהגו זה הפך אותו לאישיות בלתי רצויה בארגונים רבים. ב־6 באפריל 1946 הוא כתב לידידתו איירין במורת רוח:
הישאר בצינורות המקובלים ולך לעזאזל! אנחנו משוועים לבית חולים במינכן כבר חודשים. בסופו של דבר קיבלנו על עצמנו לאתר מוסד טוב. מצאנו שלושה. שניים העברנו דרך הצינורות המקובלים … עם השלישי התעסקנו בעצמנו. השלישי בידינו, בית חולים יהודי פעיל במינכן. השניים האחרים תקועים בצנרת, ואנחנו מקבלים על הראש מאונר”א בשכר מאמצינו.
-המכתב לאיירין, 6 באפריל 1946
לקוצר רוחו של קלאוזנר באשר לביורוקרטיה בכלל ולחוסר היעילות של אונר”א בפרט היו השלכות מצערות על הקריירה האישית שלו. במכתב שנשלח מהרב פיליפ ברנשטיין, היועץ למפקד הזירה לעניינים יהודיים, אל ישעיהו לאו קינן מהוועד האמריקני ב־8 בינואר 1947 וסווג כסודי ביותר מבהיר הרב ברנשטיין כי מבחינת הצבא קלאוזנר רשאי לתפקד כרב צבאי — כלומר להיות בקשר עם אנשי צבא אמריקנים אבל לא עם פליטים — “בכל מקום מלבד באזור מינכן־בוואריה”. יומיים קודם לכן כתב הרב ברנשטיין לקינן:
חוות הדעת המשולבת של הרשויות האחראיות, צבאיות כאזרחיות, היא שהרב קלאוזנר אינו צריך להישאר עוד בגרמניה. הדברים אינם נובעים מאופיו או ממסירותו, אלא מיחסו ומשיטותיו.
למרות העובדה ששני ארגונים יהודיים — הוועד המרכזי לשארית הפלטה שהקים בעצמו, והוועד היהודי האמריקני — רצו בקלאוזנר כאיש קשר בגרמניה, השלטונות לא רצו בו עוד בגלל המהומות שהקים.
אולם לא כולם היו נגדו. בין נאומי הפרֵדה שנישאו לכבוד קלאוזנר ערב צאתו מגרמניה ראויים לציון דבריו של עקור לשעבר שהעלה על נס את השפעתו של קלאוזנר על מהלך חייו ואמר כי הוא העניק לו תקווה וכיוון חדש. גם אם מנהגו היה בוטה, קלאוזנר סייע רבות בתוהו ובוהו ששרר בגרמניה בעקבות נפילת המשטר הנאצי. הוא נאבק ללא לאות כדי לספק לעקורים את הדרוש להם באמת, בשונה ממה שחשבו הביורוקרטים והמיטיבים מרחוק שהם צריכים. הוא ניהל מלחמת יחיד לנוכח זוועה בל תתואר במטרה לעזור למי שחסרו להם היכולת והמשאבים לעזור לעצמם.