רגשות מעורבים
בסתיו 1918, יומיים לאחר שכבשו הבריטים את זכרון יעקב מידי התורכים, כתב ד”ר הלל יפה — רופא בעל שם, חבר בהנהגת המושבה ופעיל ציוני בולט ביישוב — אל ועד הצירים:
לפני שנה נתגלה שירות ריגול בזכרון יעקב ובתחנה לניסיונות חקלאיים שעורר משפט גדול. טרם נמחו כתמי הדם וטרם יבשו הדמעות. והנה, האישיות הראשונה הבאה לדבר בשם השלטונות האנגליים לתושבי זכרון הוא אחד מיוצרי הריגול [הכוונה לאלכסנדר אהרונסון]. הבית היחיד שהוועדה הציונית מבקרת במושבה הוא הבית בו נרקמו מזימות הריגול … אני מוחה נגד התנהגותם של הציונים שלנו, אני מפנה את תשומת לבכם כי יסוד מדינת חלומותינו הוא מוסרי ואמצעיו טהורים. המרגלים קיבלו את תשלומיהם בכסף מלא. אל נחלוק להם את הכבוד הזה. הן יימָצאו עוד מאות ואלפים ההולכים בעקבותיהם, המוכים בסנוורים למראה הצלחתם (‘ניל”י — תולדותיה של העזה מדינית’, עמ’ 372).
בהזדמנות אחרת כתב יפה על חברי אותו ארגון ריגול:
הוי לרוצחים קרי הדם אלה, רוצחי אב בלי רחמים, שהעמידו את מושבתם ואת היישוב כולו בסכנה איומה בגלל האמביציות שלהם (הלל יפה, ‘דור מעפילים — זכרונות, מכתבים ויומן’, הספרייה הציונית תשל”ה, עמ’ 387).
אלא שחששו של ד”ר יפה מכך שהמונים יסתנוורו מהצלחתם של אנשי ניל”י וילכו בעקבותיהם התבדה. במשך שנים רבות הוקעו אנשי ניל”י על ידי הממסד בארץ וזכר פועלם הודר מן הזיכרון הישראלי הקולקטיבי. רק ב־1967, חמישים שנה לאחר נפילת חברי הארגון בידי התורכים, בהשפעת תהליכים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים שעברו על הציבור בישראל, נערך בזכרון יעקב הטקס הממלכתי הראשון לזכר הנופלים משורות הארגון. בראשית שנות השלושים, כאשר בני החוגים החברתיים והפוליטיים המקורבים לניל”י ערכו במקום את טקס ההנצחה הראשון לשרה אהרונסון, אמר אחד מהם:
היישוב לא ידע גם הוא להעריך את ערכה של שרה ושל חבריה הגיבורים מתוך רשעות, זדון וקנאה (בילי מלמן, “אגדת שרה: מיגדר, זיכרון וארץ ישראליות 1917־1990”, ‘ציון’ סה, ג, עמ’ 354).
בחוברת ההנצחה שהוציא אז ‘מרכז הסתדרות החקלאים הצעירים בני בנימין’ נשמע הד התסכול על הדרתם של גיבורי ניל”י מפנתאון הגיבורים הלאומיים, כמו גם על הדרתו של כלל המחנה שממנו יצאו חבריו מלב הקונצנזוס:
שרה אהרונזון היא גיבורה לאומית שאין לה מתחרים בדברי ימי התחייה העברית … אהרונזון איננה רק הגיבורה הלאומית הגדולה ביותר של תקופת תחייתנו, היא גם הגיבורה שלנו, של אותו מעמד הבועזים, אנשי האוריינטציה של בניין הכלל דרך בניין הפרט ובאחריותו, שמשתדלים בכל הזדמנות להמעיט את ערכם ולשלול מהם כל נימה אידאליסטית וכל כוח ורצון להקרבה לאומית; שרה איננה גיבורה גלמודה מבין שורותינו, היא הייתה נושאה של תנועה רחבה, של ארגון מקיף מתוך בני מעמד החקלאים האזרחיים שנתנו קרבנות ושהשקיעו כוחות נפשיים ופיזיים מתוך מסירות יוצאת מן הכלל בשחרור המולדת ובהחשת עזרה תכופה ליישוב ברגעיו הקשים ביותר (שם, עמ’ 352).
באדיבות הוצאת מסדה
השלטון העות’מאני גייס את כישרונו המדעי למלחמה בארבה ממש בשעה שהוא נלחם בסתר נגד שלטון זה. אהרן אהרונסון
בעין הסערה
הפולמוס סביב דרכו של ארגון ניל”י החל עוד בימי פעילותו, ימים שבהם פקדה את ארץ ישראל אחת הסערות הקשות בתולדותיה. בשלהי 1914 הכריזה תורכיה על הצטרפותה למלחמה העולמית לצד ‘מעצמות המרכז’ — גרמניה, אוסטרו־הונגריה ואיטליה — והיישוב העברי בארץ הוטל לתוך מערבולת. לצד מצוקות שפקדו את היישוב באותם ימים — עוני קשה שהגיע עד חרפת רעב של ממש בשל הפסקת הזרמתם של כספי החלוקה והתרומות מחו”ל, הפסקת הייצוא מן הארץ, התפשטות מחלות ומכת ארבה — סבל היישוב גם מיחס בלתי נסבל מצד השלטונות התורכיים. סמוך להצטרפותם למלחמה הכריזו התורכים על ביטול הקפיטולציות, והיהודים יוצאי המעצמות הזרות לא יכלו עוד ליהנות מחסותן ומהגנתן של אלה. התורכים העמידו בפני נתיני ארצות האויב, ובהם מרבית בני היישוב החדש יוצאי רוסיה, את הברירה להתעתמן או להיות מגורשים מן הארץ; ‘מס מלחמה’ כבד הוטל על תושבי הארץ, ובעיקר על היהודים, ורכוש רב הוחרם לצורכי הצבא; אלפים נשלחו לעבודות כפייה בשירות הצבא התורכי בתנאים מחפירים ובמהלכן רבים חלו ומתו ; רבים ממנהיגי היישוב גורשו מהארץ; נאסרה החזקת נשק להגנה עצמית; נאסרו גילויים של לאומיות עברית כמו שימוש בבולי קרן קיימת לישראל או בשלטים עבריים בתל אביב; ובאביב 1917 גורשו תושבי תל אביב ויפו היהודים מבתיהם.
ההיקלעות ללב המלחמה העמידה את היישוב העברי בארץ ואת הנהלת ההסתדרות הציונית בפני השאלה במי מן הצדדים הלוחמים לתמוך. האימפריה העות’מאנית אמנם הוכרה מזה זמן רב כ’איש החולה על הבוספורוס’ שימיו ספורים, אך חבירתה לגרמניה החזקה הפכה את סיכוייה לסיים את המלחמה לצדם של המנצחים לאפשרות סבירה. רבים סברו כי כיבוש הארץ על ידי הבריטים, שכוחותיהם היו פרוסים במצרים, יביא לשיפור במצבו של היישוב, אך לא ניתן היה לחזות — בוודאי שלא בראשיתה של המלחמה — מי מהצדדים אכן ינצח.
היה קיים חשש כבד מפני תמיכה בצד שיפסיד בסופו של דבר ומפני תגובתם של המנצחים. במיוחד חששו בתנועה הציונית מפני פגיעתו של השלטון התורכי ביישוב העברי בארץ, ומכך שגורלו של היישוב עלול להיות כגורלם של בני העם הארמני. לפיכך החליטה ההסתדרות הציונית לנקוט קו ניטרלי ולהימנע מתמיכה מוצהרת כלשהי במי מהצדדים הלוחמים. המעטים שהביעו בכל זאת תמיכה גלויה בבריטים, מתוך תקווה שאלה אכן יכבשו את הארץ ויגמלו ליהודים במתן זכויות לאומיות — עשו זאת על דעת עצמם ומתוך הפרה של העמדה הציונית הרשמית. היו אלה ד”ר חיים ויצמן שקיים מגעים דיפלומטיים עם האנגלים; יוסף טרומפלדור וזאב ז’בוטינסקי שהגו במצרים את רעיון הגדודים העבריים; ומקימי ארגון ניל”י שבאו מבין בני מושבות העלייה הראשונה בארץ.
רעיון הריגול לטובת בריטניה נרקם על ידי אבשלום פיינברג מחדרה וחבריו אהרן אהרונסון — אגרונום ומדען שכבר קנה לו שם עולמי בזכות גילוי אם החיטה — ואחיו אלכסנדר אהרונסון מזכרון יעקב. תחילה הגה אבשלום תכנית להגשת סיוע צבאי לאנגלים, אך משעמד על מגבלותיה המיר אותה בתכנית להעברת מידע מודיעיני לידי הצבא האנגלי. רעיון הבגידה בתורכים לא היה כלל מובן מאליו, שכן אבשלום, אהרן ואלכסנדר עמדו בראשו של ארגון ‘הגדעונים’ קצר הימים, שערב מלחמת העולם קרא דווקא להתגייסות לצבא התורכי ולעמידה לצדו במלחמה המתקרבת. אהרן אף עמד בקשרים עם ג’מאל פחה, שליט הארץ התורכי, ומונה על ידו למפקח הכללי על המלחמה בארבה בארץ ישראל ובסוריה.
באדיבות השירות הבולאי הישראליההכרה המאוחרת שלה זכו אנשי ניל”י ניכרת גם בתחום הבולאות: רק בתשנ”א הופיע בול הנושא את דמותה של שרה אהרנסון
ואכן אהרן, הבכיר בין השלושה, היה נתון בלבטים קשים עד שהכריע לטובת התכנית, כפי שכתב לאחד מידידיו באותם ימים:
אתה בוודאי מתאר לעצמך כי היו לי מאבקים מפחידים וקשים. ראשיתם של מאבקים כדי לראות דרכי בלילות רבים של נדודי שינה. ואחרי שכבר באתי לכלל החלטה על הדרך בה אלך נתנסיתי בהתלבטויות לאין קץ כדי להגיע למטרה (‘ניל”י — תולדותיה של העזה מדינית’, עמ’ 68).
האיבה לתורכים החלה לצמוח בקרב חברי הגרעין שהקים את ניל”י כבר כשעמדו על היחס המשפיל שזכו לו המתנדבים לצבא התורכי מבין הגדעונים, והיא הלכה והעמיקה ככל שגברו גזרות התורכים נגד היישוב העברי וכשהגיעו ארצה שמועות על טבח הארמנים בידי התורכים, שמועות שהובאו בין השאר על ידי שרה, אחותם של האהרונסונים, שחזתה בזוועות במו עיניה בעשותה את דרכה ארצה מתורכיה לארץ ישראל. בקרב החבורה התגברה התחושה כי עתיד דומה צפוי גם ליהודי ארץ ישראל, וכי התורכים לקחו מהם את נשקם כדי למנוע מהם לעמוד על נפשם כשיחל הטבח. אך ככל שהדברים אמורים באהרן, נראה כי פשעם הגדול ביותר של התורכים היה דווקא חבירתם לגרמנים שנואי נפשו, כפי שכתב לידידו השופט האמריקני יוליאן מאק ב־1916:
הן לא יכול להיות צל של ספק בדבר שאנוכי אנטי גרמני הנני כעת יותר מבכל עת שהיא. למעשה באה מלחמה גרמנית זו, אף כי מהר מאשר חששתי, כאישורם המוחלט של ניחושיי. האם לא היטבתי לראות מזמן מה עמוקות שלוחות הארס הגרמני? האם לא מזהיר הייתי ‘לעניין ושלא לעניין’ בכל עת ובכל שעה את ידידיי וחבריי האמריקנים אף מפני המדע הגרמני המורעל … ? האם לא התרעתי בשיחות פרטיות ובהרצאות פומביות על הסכנה הגרמנית בשעה שלא קל היה להשמיע דברים כאלה מבלי להיראות כמסית פרובוקטיבי ולעורר חשדות? (שם, עמ’ 58).
קשה להבין מה מקורן של נבואות הזעם שבהן חזה אהרונסון אסון מר העתיד לפקוד את היהודים מידי הגרמנים בשעה שאלה נחשבו לאחת האומות הנאורות והסובלניות בעולם. עד היום יש המייחסים לו עקב כך חושים אינטואיטיביים, כמעט נבואיים, לחזות את העתיד לקרות ברבות השנים.
מאוסף ספריית הקונגרסרצח העם הארמני בידי התורכים עורר חשש כבד בלב אנשי היישוב. הברית עם גרמניה בעלת התרבות האירופית לא יכולה הייתה לעודד אותם, שכן כבר נפוצו תיאורים על מדיניות הטרור שנקטה גרמניה בבלגיה הכבושה אשר כללה רצח חפים מפשע. מושל הארץ ג’מאל פשה והגנרל הגרמני קרס פון קרסשטיין סוקרים מפקד של חיילים תורכים בזמן המלחמה
לא רק מרגלים
עד מהרה קרמו תכניות הריגול של אבשלום פיינברג עור וגידים בדמות ארגון קטן וחשאי שהאנגלים כינוהו ‘ארגון A’ וחבריו קראו לו ‘ניל”י’ — ראשי תיבות של המלים “נצח ישראל לא ישקר” (שמואל א’ ט”ו, כ”ט). הגרעין הקשה של הארגון מנה כשלושים חברים, רובם מקורבים למשפחת אהרונסון בקשרי משפחה או רעות. לצדם פעלו עשרות חברים נוספים שזיקתם לארגון הייתה רופפת יותר. את הארגון הנהיגו אהרן אהרונסון, ששהה רוב התקופה במצרים לאחר שחמק אליה בסתר מפני התורכים, ואבשלום פיינברג שריכז את הפעילות בארץ. לאחר הירצחו של אבשלום בידי בדואים בראשית 1917 מילאו את מקומו שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי.
הפרטים על פעולות הריגול של ניל”י מוכרים למדי. אלה התבצעו בחסות עבודתו של אהרן כאחראי למלחמה בארבה ובחסות העבודה בחוות הניסיונות החקלאית בעתלית שאותה ניהל. במשך תקופה ארוכה, מקיץ 1915, ניסו אנשי ניל”י כמעט ללא הצלחה ליצור קשר עם האנגלים כדי למסור להם מידע מודיעיני שאספו בשקדנות. במהלך 1917 נוצר סוף סוף קשר רציף יחסית בין אנשי ניל”י לבין ספינה אנגלית בשם ‘מנגם’ — ‘מנחם’, כפי שכונתה בפיהם של אנשי הארגון — שעגנה מול החוף בעתלית וחיכתה לקבלת מידע מודיעיני.
פעילות זו נמשכה חודשים אחדים, עד שבספטמבר 1917 נתפסה על ידי התורכים יונת דואר שנשאה על רגלה הודעה מוצפנת. התורכים אמנם לא הצליחו לפענח את ההודעה, אך לכידת היונה איששה את החשדות בדבר פעילותו של ארגון ריגול בארץ. זמן קצר אחר כך תפסו התורכים את נעמן בלקינד — חבר ניל”י שיצא למצרים על דעת עצמו כדי לברר מה עלה בגורלו של בן דודו אבשלום פיינברג. פרטים שהתבררו מתוך ניירות שנשא על גופו, ומידע שהתורכים חילצו ממנו בחקירתו, הביאו ללכידתם של יתר אנשי הארגון. רבים מהם עונו; שרה אהרונסון התאבדה במהלך חקירתה וראובן שוורץ נמצא תלוי בחדר כלאו, ועד היום לא ידוע אל נכון אם התאבד או שהתאבדותו בוימה בידי מעניו. רבים נשפטו ונגזר עליהם מאסר. יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד הוצאו להורג בתלייה בדמשק בדצמבר 1917.
מעט פחות ידוע על פעולותיו האחרות של הארגון. חברי ניל”י היטיבו לנצל את ערוץ התקשורת שיצרו עם הספינה האנגלית והשתמשו בו באופן דו כיווני. מלבד מידע מודיעיני צבאי העבירו אנשי ניל”י גם מידע על המתרחש בארץ ועוררו את דעת הקהל העולמית להתערב לטובת היישוב. ידיעות שהעבירו על גירוש יהודי תל אביב ויפו התפרסמו בעיתונות הבינלאומית, עוררו הדים והביאו לשיפור יחסו של ג’מאל פחה אל המגורשים. הדעת נותנת כי פרסומים אלה אף מנעו גירושים נוספים של בני הארץ.
נוסף לכך השתמשו אנשי ניל”י בערוץ הפתוח שיצרה המנגם להעברת כספים לארץ. כאמור, הפסקת העברתם של כספי החלוקה וכספי תרומות נוספים מחו”ל לארץ בזמן המלחמה גרמה לחרפת רעב של ממש, ומעריכים כי למעלה מעשרים אלף יהודים מתו בארץ מרעב במהלך המלחמה. אהרן אהרונסון ששהה במצרים ריכז משם את איסוף התרומות לארץ גם במהלך המלחמה, ותרומות אלה הועברו ארצה באמצעות המנגם והיו עבור רבים מבני הארץ כאוויר לנשימה. עוד פעל אהרונסון במצרים לצד גורמים אחרים מתוך היישוב למען הקמת גדוד עברי ארצישראלי שיסייע לבריטים בשלבים האחרונים של כיבוש הארץ. כמו כן פעל לצדו של חיים ויצמן בניהול מגעים דיפלומטיים עם האנגלים, ומגעים אלה הביאו בסופו של דבר למתן הצהרת בלפור.
האמנם הצדיקו הישגיהם של אנשי ניל”י את הסיכון שהיה כרוך בפעילותם? אין ספק כי סכומי הכסף הגדולים שהעבירו לארץ בזמן המלחמה שיפרו במידה ניכרת את מצבו של היישוב, וכך גם המידע שהעבירו לחו”ל על סבלם של יהודי ארץ ישראל. באשר לפעולות הריגול של ניל”י דומה שהתשובה נחרצת מעט פחות. אמנם המידע שהעבירו לבריטים סייע להם בכיבוש הארץ, אך נדמה שגם בלעדיו היו הבריטים מתגברים על הכוחות התורכיים הנחותים מהם. מידע זה הציל אמנם חיילים אנגלים, אך האם הצלת חייהם הצדיקה את סיכון חייהם של אנשי ניל”י ושל היישוב היהודי כולו?
לעומת זאת, אין להתעלם מהתרומה שהרימה פעילות הארגון, כמו גם פעילותו הדיפלומטית של אהרן אהרונסון, להידוק הקשרים בין האנגלים לבין ההנהגה הציונית והיישוב העברי בארץ ישראל, מה שסייע למתן הצהרת בלפור ולחימום היחסים בין הבריטים ליישוב בראשית תקופת השלטון האנגלי בארץ. קשה גם להתעלם מהעובדה שאנשי ניל”י היו אלה שהקדימו את זמנם, היטיבו מאחרים לקרוא את המפה הפוליטית המתהווה במזרח התיכון והימרו על הסוס שבסופו של דבר הוביל את היישוב העברי — גם אם בצליעה — אל כינונו של בית לאומי בארץ ישראל.
-הראשון שהצליח לשכנע את האנגלים להסתייע בשירותיו של ארגון ניל”י. אבשלום פיינברג
ילידים או ‘אחרים’?
אם משפט ההיסטוריה הצדיק, ולו גם באופן חלקי, את מעשיהם של אנשי ניל”י, הרי שבני זמנם חרצו עליהם משפט אחר לחלוטין. כבר בזמן פעילות הארגון, ככל שפרטים על עבודתו הלכו והתבררו ביישוב, היו שיצאו נגדו בתקיפות רבה ועשו כל מאמץ לעצור אותו. בקיץ 1917 דרש ועד המושבה זכרון יעקב — בשמו ובשם ועדי המושבות של יהודה ושל הגליל התחתון — משרה אהרונסון ומיוסף לישנסקי לחדול לגמרי מעבודת הריגול, ועל לישנסקי אף אסרו להיכנס למושבה. ביישוב שרר פחד ממשי מכך שחשיפת הארגון תגרום לתורכים להטיל עונשים כבדים על כל יהודי הארץ, והחשש מפני גורל דומה לגורלם של בני העם הארמני הפך מוחשי יותר ויותר. אין ספק כי חששות אלה לא היו משוללי יסוד והם ניקרו גם בלבותיהם של חברי הארגון עצמם, אך מעבר לכך ניקר גם הספק בדבר מוסריותה של פעולה המנוגדת לרצונו של רוב היישוב והמעמידה אותו בסכנה כבדה. כך למשל כתבה שרה לאהרן בספטמבר 1917, ערב חשיפתם של חברי ניל”י:
סוף סוף אם המוסדות תתקוממנה ותתנגדנה אז בטח יכולים לעכב את העבודה. ואני חושבת אם האנשים לא רוצים, או לא יכולים להבין את טיב העבודה, למה לנו דווקא להעמיס עליהם? אם אנשים מתייראים ולא רוצים לסכן, האם באמת נוכל להכריעם? והן באמת ובצדק יגידו מי זה דורש מכם? ואם חס ושלום עם כל זהירותנו כן ניכשל, הלוא אז באמת לא רק עשרה ראשים או עשרים העובדים ייתָלו. לא! כל היישוב יידָרשו למשפט, והמשפט יהיה גירוש עד חמס, או תליות, או שחיטות, כי לזה ג’מאל ואפילו פון־קרס יתנדב וברוחב לב יאמר: “עשו שמות”. ובפרט שעכשיו דווקא יהיו אותות ומופתים ואצבעות להראות: “ראו, ראו עבודתכם למה שהובילה”. דע לך חביבי שאינני נבהלת מאנשים הנובחים, ובכל זאת זה לא עניין ולא עבודה, ואי אפשר להילחם כנגדם. טוב, ננסה עוד ועוד, הסוף? (שם, עמ’ 192).
לבד מן הטענה בדבר העמדת היישוב בסכנה, היו רבים שראו בעצם העיסוק בריגול דבר בזוי ושפל. אלפיים שנות גלות של נאמנות מלאה לשליט, גם בהיותו צר ואויב, יצרו ביישוב תחושה כי הבגידה בדין המלכות והחבירה אל האויב אינן מוסריות. יתר על כן, רבים האשימו את אנשי ניל”י בכך שביצעו את פעולות הריגול למטרות בצע כסף, זאת על אף שאלה נהגו על פי העיקרון שטבע אבשלום כבר בראשית ימי הארגון, עת הודיע לאחד מבני שיחו האנגלים:
כלום סבור אתה שאסכים לעבוד בשירות זה בעד בצע כסף? שותפות מציעים אנו לאנגלים, והתמורה תהיה גאולת עמנו (שם, עמ’ 265).
ואכן, אנשי ניל”י סירבו לקבל מהאנגלים תשלום על עבודתם והסכימו ליטול רק סכום שהספיק לכיסוי חלקי של הוצאות העבודה.
אך ההתנגדות לא הייתה רק לפעולות הריגול של אנשי ניל”י אלא גם למחנה החברתי והפוליטי שאליו השתייכו. בין אנשי ניל”י לבין פלגים אחרים ביישוב התקיים עימות על רקע מגזרי ורעיוני, ובמובנים רבים ניתן לראות בו את שורשי הפילוג הקיים עד היום בישראל בין ימין לשמאל. אנשי ניל”י באו ברובם מקרב ילידי הארץ, בני הדור השני למושבות העלייה הראשונה, דגלו בקפיטליזם, בחופש כלכלי ובבניית הארץ באמצעות הון פרטי, ובחלקם נטו לתרבות צרפתית בהשפעת פקידות הברון רוטשילד. על אף היותם בני הארץ הלכו בני המושבות ונדחקו מפני חברי מפלגות הפועלים שזה מקרוב באו והיו עתידים לשלוט בארץ ביד רמה בעשרות השנים הבאות. אלה ראו בבני המושבות בורגנים, אופורטוניסטים חסרי ערכים, ‘בועזים’ — בעלי אחוזות המעסיקים במשקיהם פועלים ערבים בעבור בצע כסף ומתוך עיוורון לצורכי האומה. ניסיונם של בני זכרון יעקב להתארגן במסגרת מעין פוליטית בארגון הגדעונים לא צלח, ועתה, משהקימו רשת ריגול בעלת שאיפות פוליטיות, היה הדבר לצנינים בעיני מחנה הפועלים ובעיני ההנהגה הציונית בארץ.
וכמובן שלא חסרו גם יריבויות על רקע אישי. כך למשל שמר ד”ר הלל יפה, ממנהיגי זכרון יעקב שדבריו בגנות ניל”י הובאו למעלה, טינה עזה לאהרן אהרונסון על שמינה את ד”ר זאב ברין ולא את יפה עצמו לעמוד בראש המכון לבריאות הציבור ולמלחמה באנופלס ב־1912. הוא גם האשים את אהרונסון בכך שהשתמש באופן בלתי הוגן בממצאי מחקריו של יפה ואף פרסם אותם תחת שמו. היו גם חששות מפני התחזקותו הפוליטית של אהרונסון, שתבוא על חשבון כוחם של עסקנים ציונים אחרים, כפי שהתבטא אחד מהם במפורש:
מסתמא מתכוון אהרן אהרונסון לפתח את הוועד המיוחד [הוועד לאיסוף תרומות לארץ ישראל] לגוף פוליטי שיבוא במקום ההסתדרות הציונית או ישתלט עליה (שם, עמ’ 190).
על אף ההתנגדות הכללית לאנשי ניל”י ולמעשיהם, נטתה הנהגת היישוב בשלבים מסוימים לשיתוף פעולה עם הארגון. במשך תקופה ארוכה קיבל מאיר דיזנגוף שעמד בראש ‘הוועד להקלת המשבר’ כספים שהובאו ארצה באמצעות ניל”י וחילק אותם לנזקקים. רק ערב לכידת אנשי ניל”י חשש דיזנגוף להיתפס כשכספים אלה בידיו והעביר סכום כסף גדול שקיבל מניל”י למשמרת בידי ‘פועלי ציון’. הייתה גם כוונה להעביר באמצעות המנגם שני צירים ארצישראלים לקונגרס בארצות הברית, אך זו לא יצאה אל הפועל.
אלא שלצד מגעים אלה בין הנהגת היישוב לבין ניל”י היו כל העת גם גילויי עוינות לארגון. אלה באו לידי ביטוי במלוא עצמתם בימי לכידתם של אנשי ניל”י, למשל כאשר אחדות מנשות זכרון יעקב הובילו את החיילים התורכים ברחובות המושבה וסייעו להם באיתור חברי ניל”י, ואולי יותר מכל בפרשת ניסיון חיסולו של יוסף לישנסקי בידי אנשי ‘השומר’.
-התנגדות מתוך שיקולים ענייניים שהתעצמה בשל צרות עין. ד”ר הלל יפה
מהשוליים לקונצנזוס
הדרתם של גיבורי ניל”י מדפי ההיסטוריה הייתה קשורה קשר הדוק בדחיקתו של המחנה האזרחי ממוקדי הכוח הפוליטיים בארץ. ניסיונות לליכוד פוליטי של מחנה זה בשנות העשרה של המאה העשרים לא עלו יפה, והם אף ספגו מכה אנושה כאשר האדם שבו נתלו התקוות לגיבושו של המחנה האזרחי כמחנה פוליטי — אהרן אהרונסון — נהרג בתאונת מטוס ב־1919. גם היותו של מחנה זה שקוע באינטרסים מגזריים ובענייני הפרט — בשונה מהמחנה היריב, מחנה הפועלים, שהעלה על נס את טובת הכלל — היה בעוכריו.
מאוסף ספריית הקונגרסכניסת אלנבי וצבא בריטניה לירושלים הביאה להגשמת חזונם של אנשי ניל”י. אלנבי נכנס לעיר העתיקה דרך שער יפו במעמד כניעת ירושלים
בשנות העשרים והשלושים, כאשר את מושכות הנהגת המחנה האזרחי נטל זאב ז’בוטינסקי, נכרכו אלה באלה תפיסותיו בשאלות חברתיות כלכליות ותפיסותיו המדיניות, והיישוב, שנטה ברובו למתינות מדינית, המשיך להפנות עורף למחנה האזרחי על אף שרק מיעוטו השתייך בעצמו להתיישבות העובדת.
אך התקבלותו לקונצנזוס של סיפור ניל”י — סיפור שלמרבה המזל לא הסתיים בענישה קולקטיבית ליישוב שממנה חרדו כולם — החלה עוד לפני ניצחונו הפוליטי של הימין. אט אט, באמצעות מעשי הנצחה ספונטניים שלא בחסות הממסד, החל סיפור הגבורה של ניל”י לחדור לתודעה הציבורית בארץ. שיאו של תהליך זה היה בפרסום ספרה של דבורה עומר ‘שרה גיבורת ניל”י’ שראה אור ב־1967. הספר נדפס מאז ועד היום בעשרות אלפי עותקים ושינה באופן דרמטי את היחס לפעולות הארגון ולחבריו.
זמן קצר אחר כך, לאחר מלחמת ששת הימים, גילה השוטר והחוקר שלמה בן אלקנה את עצמותיו של אבשלום פיינברג באזור רפיח והדבר הביא לפתיחתו של דיון מחודש בתולדות ניל”י. האווירה הלאומית ששררה בארץ בעקבות הניצחון במלחמה תרמה גם היא לשינוי היחס אל מי שנתפסו במשך שנים כגיבוריו הבלעדיים של הימין, מה גם שמשקעי היריבויות הפוליטיות והטינות האישיות מראשית המאה כבר איבדו מכוחם.
אך נדמה שגם היום, עם הסרת רבים מהמטענים שליוו במשך שנים את סיפורו של ניל”י, איננו פטורים מהדיון בשאלות המוסריות העומדות בלבו של הסיפור, שאלות ששני הצדדים בעימות הפוליטי חייבים להשיב עליהן: האם זכותם של המעטים להכריע על דעת עצמם בסוגיות ציבוריות בניגוד לעמדת הרבים? האם מותר למעטים להכריע בעצמם כאשר הרבים לוקים בעיוורון פוליטי? והאם ראויה הדרה והדחקה מן הזיכרון ההיסטורי, גם כאשר ההיסטוריה חורצת את משפטה לטובת המודרים?
צילום: דבמשך שנים רבות לא נודע מקום קבורתו של אבשלום פיינברג ועל כן בנו בני משפחתו וידידיו אנדרטה לזכרו סמוך לחדרה
לקריאה נוספת
אליעזר ליבנה, יוסף נדבה ויורם אפרתי, ‘ניל”י: תולדותיה של העזה מדינית’, שוקן 1981; יוסף גורני, “בין אקטיביזם היסטורי לאקטיביזם עכשווי — על השקפתם ומעשיהם המדיניים של ‘פועלי ציון’ ואנשי ניל”י”, בתוך: י’ ברטל (עורך), ‘העלייה השנייה, מחקרים’, ירושלים תשנ”ח, עמ’ 434־419; בילי מלמן, “אגדת שרה: מיגדר, זיכרון וארץ ישראליות 1917־1990”, ‘ציון’ סה, ג (תש”ס), עמ’ 343־378.